הופעתם של קשקשים היא הבעיה הנפוצה ביותר בעור הקרקפת. עורנו, בכל חלקי הגוף, מתחדש בהתמדה. התאים המתים נושרים כאשר תאים חדשים נוצרים מתחתיהם. תהליך זה מתחולל על כל פני עורנו, כולל עור הקרקפת. כאשר מופיעים קשקשים, פירושו של דבר הוא שתהליך זה הופך מואץ, וכמות התאים שנושרים מעור הקרקפת רבה יותר. התאים מעור הקרקפת נושרים בדבוקות גדולות, כך שניתן לראותם בעין בלתי מזוינת. הקשקשים נראים בבירור כאשר הם נוחתים על חלקי לבוש כהים. עם הופעת הקשקשים עלולה הקרקפת להיות גם מגרדת. שמה הרפואי של בעיית הקשקשים הוא פיטיריאזיס קפיטיס. אנשים רבים טועים בחושבם כי הקשקשים מופיעים מפני שעור קרקפתם יבש, ולעתים הם אף חדלים מלחפוף את שערם מחשש שמא יורע המצב. אין אמת בדבר, הופעת הקשקשים היא תוצאה של חילוף מוגבר של תאי העור בקרקפת.
רופאי העור רבים מאמינים שהופעת הקשקשים קשורה, כנראה, לצמיחה מוגברת של פטרייה זעירה ששמה פיטירוספורום אובלה, הנמצאת באורח קבע על העור ועל הקרקפת מבלי לגרום לנזק, בדרך כלל. חוקרים אחרים סבורים שמקור הבעיה הוא בהפרשה מוגברת של חלב מבלוטות הנמצאות בעור הקרקפת. היקף בעיית הקשקשת הוא עצום. כ- 97% מהאוכלוסייה סובלים מהבעיה באופן זמני או קבוע.
תסמינים (סימפטומים) של קשקשים
לקשקשת שלושה תסמינים עיקרים. הסימן הברור, ואולי גם המביך ביותר, הוא הופעתם של פתיתי עור לבנים (קשקשים) בסבך השיער ועל הבגדים. זהו אות המבשר שתאי עור הקרקפת מתים, ומוחלפים בתאים אחרים, בקצב הולך ומתגבר. במבט בוחן מקרוב נוכל להבחין בפתיתים לבנים, שקופים למחצה, בגדלים שונים ובצורות שונות, על הקרקפת, בסבך השיער ועל כתפי הבגד. לא ניתן לראות בעין בלתי מזוינת את תאי עור הקרקפת בגלל גודלם המזערי. אך קצב ההתחדשות המואץ שלהם, עקב בעיית הקשקשת, דוחק את התאים המתים לנשור בדבוקות המכילות מספר רב של תאים מתים שגודלן נראה לעין בלתי מזוינת.
סימן נוסף לקשקשת הוא גירוד טורדני בקרקפת. רובנו מיחס את תחושת הגירוד לעצם נשירתם של הקשקשים, אך לא כך הדבר. הגירוד הוא תוצאה, כנראה, של דלקת קלה בעור הקרקפת הנגרמת על-ידי פטרייה זעירה ששמה פיטירוספורום אובלה. יש הגורסים שמקורה של תחושת הגירוד הוא בהפרשה מוגברת של חלב מזקיקי השיער שבו נלכדים מזהמים שונים, כגון: זיהום סביבתי או חיידקים המגרים את עור הקרקפת. כדי להיפטר מהגירוי, התגובה המידית היא לגרד את הקרקפת, דבר המחמיר את המצב ועלול לגרום לזיהום מקומי בקרקפת.
התסמין השלישי של קשקשת, המופיע בעיקר במקרים חמורים יותר, הוא אדמומית בקרקפת. תסמין זה אופייני למחלת עור הנקראת דרמטיטיס סבוראי. מחלה זו, בעור הקרקפת, גורמת להופעת אזורים שמנוניים שמרכזם אדמומי ובשוליהם גלדים לבנבנים או צהבהבים. מחלה זו, הנקראת בשפת העם סבוריאה, תוקפת גם אזורים אחרים בגוף העשירים בבלוטות שומן, כמו: הגבות, צידי האף, חלקן האחורי של האוזניים, עצם החזה, אזור החלציים ולעתים בתי השחי. סבוריאה בעור הקרקפת נפוצה בקרב ילודים, וחולפת מעצמה, ללא סיבוכים בדרך כלל, עד גיל שנה לכל המאוחר.
גורמי סיכון לקשקשים
למרות שכל בוגר עלול לסבול מקשקשים, מספר גורמים מגבירים את הסיכון ללקות בבעיה. הופעת הקשקשת מתחילה, בדרך כלל, בגיל ההתבגרות, בערך באותו זמן בו מופיעים פצעי בגרות (אקנה). התופעה נפוצה בקרב צעירים ומבוגרים צעירים ומגיעה לשיאה בסביבות גיל 40. אין זה אומר שמבוגרים יותר חסינים מפני הבעיה. חלק מן האנשים יסבלו מקשקשת כל חייהם.
מכיוון שגברים סובלים הרבה יותר מקשקשת מאשר נשים, ישנם חוקרים המשערים שלהורמון המין הגברי יש חלק בתופעת הקשקשת. לגברים יש בלוטות חלב גדולות יותר ולכן ההפרשה השומנית בקרקפת רבה יותר בקרב גברים.
שיער וקרקפת שמנים הם כר גידול נוח יותר לפטרייה הגורמת, כנראה, לקשקשת. זאת משום שהפטרייה ניזונה משומני הקרקפת. בעלי שיער שמן הם לכן בעלי סיכון מוגבר לפתח קשקשת.
מסיבות שאינן ברורות, מבוגרים הלוקים במחלות עצביות, כגון מחלת פרקינסון, חשופים יותר לסבוריאה ולקשקשת. כך גם אנשים המחלימים ממצבי עקה, ובעיקר התקפי לב או שבץ מוחי.
מתי כדאי לגשת לרופא?
ברוב המקרים לא נדרשת השגחה רפואית לקשקשים, אך אם עדיין מגרד בראש, לאחר מספר שבועות של טיפול בקשקשת באמצעים המקובלים, או שעור הקרקפת הפך לאדמומי או דלוק, רצוי להיפגש עם רופא עור. יכול להיות שאנו סובלים ממצב בריאותי דמוי קשקשת, אותו יאבחן הרופא, בדרך כלל, על ידי צפייה במצב השיער והקרקפת.
טיפול בקשקשים
קשקשים הוא מצב כרוני (ממושך) שניתן, כמעט תמיד, לשלוט בו. ברוב המקרים ניתן להיפטר מן הבעיה (רק למראית עין, אך מראית עין היא החשובה לנו במקרה זה) על-ידי חפיפה יומית של הקרקפת בשמפו עדין שיפחית את הצטברות השומנים בקרקפת ויסלק את תאי העור המתים. אם חפיפה יומית אינה פותרת את הבעיה, ניתן להשתמש בשורה של תרחיצי שיער המכילים חומר פעיל למניעת קשקשת.
ישנם סוגי שמפו המכילים אבץ פיריטיון שהוא חומר בעל פעילות אנטי-בקטריאלית ואנטי פטרייתית, אשר בשימוש קבוע מפחיתים את כמות הפטריות הגורמות לקשקשת.
סוג אחר של שמפו מכיל חומר פעיל שמקורו בזפת של פחם. חסרונו של שמפו מסוג זה הוא בריח הלוואי שהוא מותיר ובגוון האדמדם שהוא מעניק לשיער. שמפו זה הופך את עור הקרקפת גם לרגיש יותר לקרינת השמש.
סוג נוסף של שמפו מכיל חומצה סליצילית כחומר פעיל. חומר זה מסלק ביעילות את הקשקשים, אך מותיר את עור הקרקפת יבש, דבר שעלול לגרום להופעה מחודשת של קשקשים.
סוג אחר של שמפו מכיל סלניום סולפיד המאט את קצב התחלפות תאי העור בקרקפת, אך עלול לשנות את גוון השיער אם לא שוטפים אותו היטב.
השמפו החדיש ביותר בארסנל התחמושת נגד קשקשת הוא שמפו המכיל חומר פעיל ששמו קטוקונזול. זהו חומר אנטי פטרייתי בעל פעילות רחבת טווח שעשוי לסייע במקרים בהם סוגי השמפו האחרים נכשלו.
אם כל סוגי השמפו לא אפשרו לנו להשתלט על הקשקשת, כדאי לסור לרופא העור שימליץ על שמפו במרשם רופא או על טיפול נמרץ יותר עם תרחיץ המכיל סטרואידים.
