הפרעה פוסט טראומטית

אילן בומפלד מחלות מערכת העצבים השארת תגובה 279 צפיות

הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) היא סוג מסוים של חרדה שמתעוררת בעקבות אירוע טראומטי. הלוקה בהפרעה חווה או ראה אירוע שגרם לפחד קיצוני, הלם ו/או תחושת חוסר אונים. רובנו יכול לחוות למשך זמן קצר קושי לשאת באירועים טראומטיים, אך עם חלוף הזמן אנו משתפרים בהדרגה בעזרת דרכי הסתגלות בריאות. אך מצד שני, ישנם זמנים שבהם התסמינים שאנו חווים הולכים ומחמירים ויכולים להימשך חודשים ואף שנים. לפעמים יכולה ההפרעה לצוץ מספר שנים לאחר האירוע הטראומטי.

מהי הפרעה פוסט טראומטית?

ההגדרה הרפואית של הפרעה פוסט-טראומטית היא התפתחות של תסמינים אופייניים ארוכי טווח בעקבות אירוע טראומטי נפשי, שבדרך כלל נמצא מחוץ לקשת ההתנסויות האנושיות השכיחות. התסמינים האופייניים הם: חווית התנסות חוזרת ונשנית, באופן עיקש, של האירוע הטראומטי. ניסיונות להימנע מגירוי שמביא להיזכרות בטראומה. קהות תגובתית לגירויים סביבתיים ומבחר קשיי תפקוד תפיסתיים ואחרים. אנשים יכולים ללקות בהפרעה לאחר שחוו או היו עדים לאירועים הבאים:

עימות צבאי.
אסון טבע.
תאונת דרכים חמורה.
התקפת טרור.
מוות אלים.
אונס.
התעללות אישית.
כל מצב אחר שמעורר פחד, הלם, אימה ו/או חוסר אונים.

מהי השכיחות של הפרעה פוסט-טראומטית?

כל אחד מאיתנו יכול ללקות ב- PTSD, בהתקיימם של תנאים מתאימים. ההערכה המקובלת היא ש- 5% לערך מהגברים ו- 10% לערך מהנשים יסבלו מהפרעה פוסט-טראומטית בנקודת זמן כלשהי בחייהם. ההפרעה יכולה להתחולל בכל גיל. לפי נתוני שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה (NHS) כ- 40% מהלוקים בהפרעה יפתחו אותה לאחר מוות פתאומי של דמות אהובה או קרובה במיוחד.

בהכללה, אדם שלקה ב- PTSD ישוב ויחיה מחדש את האירוע המפחיד בצורת סיוטים בלילה או הבזקים פתאומיים שלו בשעות היום. יכולים להופיע קשיים בריכוז ובשינה, ותחושות של בידוד והתנתקות מהחיים. התסמינים יכולים להגיע לרמת חומרה כזו שיכולתו של הסובל לקיים חיי שגרה תפגע באופן אנוש.

מהם התסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית?

רוב האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי יחוו את התסמינים שמפורטים בהמשך. התסמינים ילכו ויתמתנו וייעלמו לחלוטין תוך ימים או שבועות ספורים. אנשים מסוימים ימשיכו לחוות את התסמינים, באופן עיקש, שאף יחמירו במשך הזמן:

סיוטים.
מחשבות מפחידות.
הזעה ורעידות.
סירוב לשוחח על האירוע.
הימנעות מדברים שמזכירים את האירוע.
תחושת התנתקות והתנכרות מאחרים.
תחושה של קהות רגשית ונפשית.
חוסר יכולת להיזכר בהיבטים מסוימים של האירוע.
עניין מופחת בחיים.
תסמונת פחד מפני טיסות.
קשיי ריכוז.
נדודי שינה (בעיות להירדם או להתעורר ואי-יכולת לשוב ולהירדם).
מצב רוח ירוד.
עצבנות.
פרצי זעם.
ערנות יתר לסכנה אפשרית.
תחושה שהאירוע שב ומתרחש.
תחושת אשם.
שינויים התנהגותיים ארוכי טווח.
שתיית יתר של אלכוהול.
תלות בסמים.
משבר ביחסים.
פוביות.
הפרעות חרדה.
דיכאון חמור.
כאבי ראש.
בעיות במערכת העיכול.
סחרחורות.
כאבים בחזה.
מחושים בכל הגוף.
מערכת חיסונית חלשה.
בעיות במקום העבודה.

אנשים מסוימים שלקו ב- PTSD יכולים לחוש שהתסמינים באים והולכים, אנשים אחרים יחוו את התסמינים באופן חמור וכרוני (ממושך ללא הפוגה). רעשים מסוימים של רכב נוסע יכולים להשיב באחת את התסמינים או להגבירם בצורה חמורה, כך גם תזכורות אחרות כמו דיווח בחדשות או ריח מסוים.

מתי ללכת לרופא?

אנשים יכולים לחוות תסמינים לאחר אירוע טראומטי, אך אין זה בהכרח אות שלקו בהפרעה פוסט-טראומטית. התחושות שיכולים אותם אנשים לחוות כוללות פחד וחרדה, חוסר יכולת להתרכז, עצבות ושינויים בדפוסי שינה ואכילה. לעתים יכולים להופיע גם פרצי בכי, אך אין פירוש הדבר שלקו ב- PTSD. אם תסמינים מציקים אלה נותרים על כנם יותר מחודש ימים, ואם הם חמורים דיים כדי לחבל ביכולת לשוב לשגרת חיים מוכרת, כדאי ללכת לרופא. טיפול מיידי שיינתן על-ידי בעל מקצוע מיומן יעזור באופן משמעותי למנוע החמרה בתסמיני הפרעה פוסט-טראומטית.

ישנם זמנים בהם תסמיני ההפרעה כה חמורים עד שהלוקה בהם שוקל לגרום לעצמו נזק. אם זה המצב יש לפנות לשירותי חירום או להיעזר בבן משפחה או בחבר קרוב.

מה גורם להפרעה פוסט-טראומטית?

מומחים אינם יכולים להסביר באופן מלא מדוע אנשים מסוימים מפתחים PTSD ואנשים אחרים אינם מפתחים את ההפרעה. ההפרעה יכולה להתחולל בכל גיל. היא שכיחה במיוחד בקרב אנשים שהשתתפו בקרבות (ואז היא מכונה הלם קרב). ידוע שישנם כמה גורמי סיכון שמגבירים את המועדות ללקות בהפרעה:

אירועים טראומטיים שמעוררים PTSD בגברים. חשיפה לקרבות, אונס, דחייה בילדות, התעללות גופנית.
אירועים טראומטיים שמעוררים PTSD בנשים. אונס, ניצול מיני, חבלה גופנית, איום בנשק, התעללות גופנית בילדות.
אירועים טראומטיים אחרים שמעוררים PTSD. שריפה, אסונות טבע, שוד, תקיפה, עימות חריף, תאונת דרכים, התרסקות אווירון, עינויים, חטיפה, התקפת טרור, התקפת חיית טרף.
אבחון רפואי של מצב מסכן חיים או אירוע רפואי רציני. נמצא שחולות בסרטן השד בעלות עבר של הפרעות מצב רוח וחרדה נמצאות בסיכון גבוה לחוות הפרעה פוסט-טראומטית לאחר האבחון. עוד נמצא ששיעורי ההפרעה בקרב מתאשפזים ביחידות לטיפול נמרץ עמד על 20% לערך. תמיכה של הצוות המטפל ושל המשפחה היא גורם חשוב במניעת ההפרעה לאחר האשפוז.
עבר משפחתי של בעיות בבריאות הנפש. אנשים בעלי קרוב משפחה מדרגה ראשונה שיש לו בעיות בבריאות הנפש, או שחווה התעללות בילדותו, נמצאים בסיכון מוגבר לפתח הפרעה פוסט-טראומטית אם חוו אירוע טראומטי.
מגדר. נשים מועדות פי 4 יותר מגברים לפתח PTSD. הסיבה לכך, כנראה, היא שנשים מועדות הרבה יותר לחוות אלימות בין-אישית ואלימות מינית. בעתות מלחמה הסיכון עולה בקרב גברים שנוטלים בה חלק פעיל גדול ביותר.
תורשה. מדענים מסוימים טוענים שגורמי תורשה שונים יכולים להגביר את המועדות לפתח PTSD. מדענים בארה"ב מצאו קשר גנטי בין ההפרעה לבין דיכאון וחרדה.
בריאות גופנית או נפשית לקויה. אנשי צבא בעלי בריאות רופפת לפני צאתם לקרב נמצאו במחקר שנערך בארה"ב כפגיעים יותר לפתח PTSD לאחר שובם מהמערכה.
לידה. מחקר מסוים מצא שלידה מעוררת הפרעה פוסט-טראומטית הרבה יותר ממה שסברו בעבר.
תגובה הורמונלית בלתי תקינה לעקה. במחקרים נמצא שרמות הורמונים שמופרשים בגוף בעת עקה ודחק אינן תקינות בקרב הלוקים ב- PTSD. כשאנו נמצאים בסכנה קיצונית גופנו מייצר חומרי הרגעה טבעיים כמענה לעקה הגבוהה שבה נמצאים או כתגובה למנגנון הילחם או ברח. חומרים אלה משככים תחושות פחד וכאב גופני כאחד. אנשים שלקו בהפרעה מייצרים יותר מדי מהורמונים אלה גם כשלא נשקפת סכנה, דבר שיכול להסביר כנראה מדוע הם חשים מנותקים וחסרי רגש.

איך מאבחנים הפרעה פוסט-טראומטית?

רוב הרופאים יכולים לאבחן PTSD לאחר ששוחחו עם המטופל על מכלול התסמינים. הרופא צריך לדעת מה מרגיש המטופל, מהו מצב בריאותו ואיך הוא ישן. קיימים שאלונים מיוחדים שעוזרים לרופא לאבחן הפרעה פוסט-טראומטית. האבחון מתבסס על סימנים ותסמינים ועל הערכה פסיכולוגית. מטופלים שאובחנו נשלחים לאבחון קפדני יותר של פסיכולוג.

בביקור אצל פסיכולוג יתבקש המטופל לתאר את תסמיניו בפרוטרוט, את דרגת חומרתם, תכיפות הופעתם ומשכם. המטופל אף יתבקש לתאר את האירוע שהוביל לפריצת התסמינים.

אבחון סופי של PTSD נעשה לפי קריטריונים של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) ונקרא DSM, או לפי דירוג המחלות ואבחונן של ארגון הבריאות העולמי שנקרא ICD-10.

הקריטריונים לאבחון הפרעה פוסט-טראומטית הם:

המטופל חווה או היה עד לאירוע שכלל מוות או פציעה חמורה, או שנחשף לאיום של מוות או פציעה חמורה.
המטופל הגיב לאירוע בפחד רב, הלם, אימה ותחושה של חוסר אונים.
המטופל חי מחדש את ההתנסויות שעבר באירוע, זה יכול לכלול זיכרונות מציקים, תמונות וחלומות מטרידים, פלאשבקים ואפילו כמה תגובות גופניות.
המטופל, באופן מכוון, נמנע ממצבים או גירויים שיכולים להזכיר לו את האירוע הטראומטי.
המטופל מרגיש קהות חושים מסוימת.
המטופל נמצא באופן מתמיד בכוננות לסימני סכנה. דבר זה יכול להוביל לבעיות שינה ולקשיים בכושר הריכוז.
תסמיני המטופל נמשכים יותר מחודש ימים.
התסמינים מחבלים ביכולתו של המטופל לנהל אורח חיים תקין, או שגורמים לו למצוקה רבה.

מהו הטיפול בהפרעה פוסט-טראומטית?

PTSD נחשב מבחינה רפואית להפרעת חרדה, חשוב שהמטופל והקרובים לו יכירו בעובדה זו כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר מהטיפול. ההפרעה מטופלת בדרך כלל בטיפול מילולי (פסיכולוגי), טיפול תרופתי או שילוב ביניהם. להלן דוגמאות של טיפולים אפשריים:

משחקי מחשב מסוימים. משחק בטטריס, למשל, לאחר אירוע טראומטי יכול להפחית פלאשבקים שחווים אנשים שלקו ב- PTSD, כך נמצא במחקר ראשוני שנערך באוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה.
טיפול תפיסתי התנהגותי (CBT). טיפול שכולל לימוד של מיומנויות שעוזרות למטופל לשנות דפוסי חשיבה שליליים. הטיפול כולל העלאת בדמיון של האירוע הטראומטי כדרך להתגבר על הטראומה.
EMDR (תרגילי תנועות עיניים). המטופל נזכר באירוע בעוד הוא מבצע מספר חזרות על תנועות עיניים מצד לצד. נמצא שדרך זו מפחיתה רמות מצוקה של אנשים עם PTSD, ומאפשרת להם לחוות רגשות, מחשבות והתנהגויות חיוביות יותר.
טיפול חשיפה. טיפול זה כולל עימות של המטופל, עם בטחונות, בדבר העיקרי שמציק לו ומעיק עליו, כך שילמד להתגבר ביעילות. טיפול זה שנוי במחלוקת. כמה מהמומחים טוענים שהוא למעשה יכול לגרום ליותר נזק מתועלת. לעומתם מחקר מעניין טוען שלרוב הטיפולים אין תוצאות ברורות, פרט לטיפול בחשיפה מחודשת לטראומה שנראה יעיל.

טיפול תרופתי:

תרופות שמעכבות באופן בררני ספיגה מחודשת של סרוטונין (SSRI). אלו הן התרופות השכיחות ביותר שנרשמות לטיפול ב- PTSD. תרופות אלו משמשות גם לטיפול בדיכאון, חרדה ובעיות שינה, בעיות שיש להן תסמינים דומים לתסמיני הפרעה פוסט-טראומטית.
בנזודיאזפינים. תרופות אלו יעילות בטיפול בעצבנות, נדודי שינה וחרדה. יש להשתמש בהן בזהירות מפני שמטופלי PTSD יכולים לפתח תלות בהן. על אף זאת הן יעילות ביותר לטיפול בתסמיני ההפרעה, במיוחד בתחושות של חרדה.
MDMA. זוהי גרסה תרופתית של הסם אקסטזי שיכולה לסייע לסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית לטפל בזיכרונותיהם בצורה טובה יותר על-ידי עידוד תחושת ביטחון.