מלריה

מלריה היא מחלה טרופית שנגרמת על-ידי טפיל חד תאי שנקרא פלסמודיום. הטפיל מועבר לבני אדם על-ידי עקיצת נקבת יתוש מסוג אנופלס שנושאת את הטפיל. המחלה יכולה להיות קטלנית.
קיימים ארבעה סוגים של פלסמודיום. רוב הזיהומים בקרב בני אדם נגרמים על-ידי הזנים פלסמודיום פלסיפרום ופלסמודיום ויואקס. נקבת יתוש האנופלס היא פונדקאית של הטפיל, כלומר שהוא נמצא בקרבה מבלי לגרום לה נזק. כאשר הטפיל עובר לבני אדם באמצעות עקיצה הוא מזהם תאי כבד ובתאי דם אדומים ומתרבה בתוכם. תאי דם עמוסי טפילים מתפוצצים בסופו של דבר. תאי דם אדומים שמזוהמים בטפיל מסוננים  בטחול ובכבד והטפילים שבים לזרם הדם. טפילי פלסמודיום שהשתחררו לזרם הדם עם חומרים מגרים שהופרשו מהם, גורמים לתסמיני מלריה.
רוב התמותה ממלריה נגרמת על-ידי פלסמודיום פלסיפרום. עוד לפני שסוג זה גורם לתאי דם אדומים להתפוצץ, הוא הופך אותם לדביקים. הידבקות של תאי דם אדומים אלה לאלה, גורמת לקרישת דם בכלי דם קטנים, שיכולה להזיק באופן חמור לאברים שונים.
מלריה היא אחד הגורמים המובילים בעולם של תחלואה ותמותה שאפשר למנוע. ההערכה היא שמדי שנה יש 300-500 מיליון מקרי מלריה חדשים, שמהם מתים 1.5-2.7 מיליון בני אדם שרובם ילדים. מלריה מתחוללת, בעיקר, באזורים טרופיים וסוב-טרופיים בעולם.

מה גורם למלריה?

טפיל המלריה, פלסמודיום, הוא יצור חד- תאי קטן שחי כטפיל בבני אדם ובזן מסוים של יתושים שנקרא אנופלס. ישנם ארבעה סוגים שונים של טפיל המלריה:
פלסמודיום פלסיפרום שגורם למלריה קטלנית, פלסמודיום ויואקס, פלסמודיום אובל ופלסמודיום מלריה שגורמים למלריה שפירה יותר (פחות ממאירה).
מעגל החיים של טפילי מלריה
לטפיל המלריה יש כמה תצורות שונות. כל תצורה מתקיימת ומתפתחת במקום מסוים:

• גמטוציט הוא התצורה המינית שחיה בבלוטות הרוק של נקבת יתוש אנופלס ומתרבה בהן. כאשר יתוש מוצץ דם אדם שמכיל גמטוציטים, הם עוברים לבלוטות הרוק שלו, ושם הם מתפתחים לתצורה חדשה שנקראת ספורוצוייט.
• ספורוצוייט עובר לבני אדם בעקיצות יתושים בעת שהם מזריקים את הרוק שלהם לכלי דם קטנים בגוף. ספורוצוייט נע בזרם הדם לכבד, חודר לתאיו, ומתחלק לאלפי תצורות חדשות שנקראות מרוזואיטים.
• המרוזואיטים יוצאים מהכבד, שבים לזרם הדם ונצמדים למעטפת של תאי דם אדומים. חלקם הופך לתצורה חדשה דמויית טבעת שנקראת טרופוצוייטים שמתפצלים לתצורה נוספת שנקראת סכיזונטים.
• ברגע מסוים גורמים הסכיזונטים  להתפוצצות כדוריות הדם האדומות ולהפצה נמרצת של מרוזואיטים נוספים לזרם הדם והתהליך שב וחוזר על עצמו. תהליך זה מלווה בעליית חום מהירה שאופיינית להתקפי מלריה.
  

טרופוצוייטים שנותרו בלתי מפוצלים, הופכים תוך יממה לגמטוציטים, הצורה המינית של הטפיל, ונשאבים על-ידי היתושים מוצצי דם אדם לתחילתו של מעגל חיים נוסף.
זמן הדגירה (הזמן שחולף מהופעת הזיהום הטפילי  עד להתפתחות המחלה) הוא בדרך כלל 10-15 ימים. אם נלקחו תרופות נגד מלריה, תקופה זו יכולה להיות ארוכה הרבה יותר.
פלסמודיום ויואקס ופלסמודיום אובל יכולים להיהפך גם לתצורה רדומה, דבר שיכול לגרום להפוגות של חודשים ואף שנים בין מועד המחלה המקורי לבין הישנותה.

היכן מתחוללת מלריה?

מלריה מתחוללת במקומות בהם ישנם יתושי אנופלס. טפיל המלריה, פלסמודיום אינו מופץ על-ידי זנים אחרים של יתושים.
הסוג המסוכן של טפיל המלריה, פלסמודיום פלסיפרום, נפוץ ביותר באפריקה, בה הוא גורם מדי שנה למיליוני מקרים חדשים של מלריה. טפיל מלריה זה נמצא גם באזורים מסוימים באסיה, בדרום אמריקה, באמריקה הלטינית ובאיי האוקיינוס השקט. הסוג המסוכן פחות, פלסמודיום ויואקס, נפוץ באסיה ובאמריקה הלטינית (מרכז אמריקה).

איך נדבקים במלריה?

מלריה מועברת על-ידי נקבת יתוש האנופלס שעקצה אדם שבדמו נמצאים טפילי מלריה. הטפיל מתפתח ומשנה את תצורתו בבלוטות הרוק של היתוש ויכול לעבור לבני אדם נוספים בפעם הבאה שבה הם נעקצים על-ידי נקבת יתוש אנופלס.
הטפיל נע, אצל בני אדם, אל הכבד דרך הדם  וחוזר לזרם הדם בתצורה חדשה שפוגעת בתאי דם אדומים.
אפשר ללקות במלריה גם מתרומות דם מזוהמות בטפילי מלריה או בעקבות שימוש במזרקים מזוהמים.

מהם תסמיני מלריה?

התקפי מלריה קורים כאשר תאי דם אדומים מתפוצצים ומשחררים כמות גדולה של טפילים לזרם הדם. התקפים אלה אינם מתחילים לפני שכמות משמעותית של תאי דם אדומים זוהמה בטפיל. תסמיני מלריה מופיעים תוך 10-15 לאחר שנעקצים על-ידי יתוש שמזוהם בטפילי מלריה. התסמינים הם:
חום גבוה (מעל ל- 40 מעלות צלזיוס) מלווה ברעידות ובצמרמורות.
הזעה מרובה כאשר החום צונח בפתאומיות.

• עייפות.
• כאב ראש.
• כאבי שרירים.
• כאבי בטן.
• בחילה, הקאות.
• תחושה שעומדים להתעלף אם קמים או מתיישבים במהירות.

התקף מלריה מתחיל עם עלייה חדה בטמפרטורת הגוף וצניחה של הטמפרטורה למספר שעות. הירידה בחום הגוף מלווה לעתים קרובות בהזעה מרובה ובהרגשה טובה יותר, ואז במהלך אותו היום או ביום למחרת שוב עולה החום מלווה ברעידות וצמרמורות וחוזר חלילה.
התקפי מלריה דועכים תוך מספר שבועות, אם החולה פיתח במהלכם עמידות מפני טפיל המלריה. אך אם ניתן טיפול הולם, החום והטפילים יכולים להיעלם תוך ימים ספורים.
אם הטיפול במחלה מתעכב יכולים להתחולל סיבוכים חמורים שעלולים לגרום אף למוות. הסיבוכים הם:

• פגיעה ברקמת המוח שיכולה לגרום לישנוניות קיצונית, הזיות, אובדן הכרה, פרכוסים ותרדמת. (לחץ דם נמוך ואולי אף דימום)
• בצקת בריאות, שהיא הצטברות מסוכנת של נוזלים בריאות שמקשה על הנשימה.
• כשל בתפקוד הכליות.
• אנמיה חמורה כתוצאה מהרס של תאי דם אדומים מזוהמים וירידה בייצור תאי דם אדומים חדשים.
• צהבהבות של העור (צהבת זיהומית)

• רמה נמוכה של סוכר בדם.

האם אפשר לפתח עמידות מפני התקפי מלריה?

חסינות חלקית מפני מלריה מתפתחת לאט מאוד ואובדת במהירות, תוך 6 חודשים לאחר עזיבת אזור נגוע במלריה. אנשים שחיים באזורים מוכי מלריה נחשפים בחייהם פעמים רבות לטפיל המלריה. המערכת החיסונית מתחילה לספק הגנה לאחר החשיפה הראשונה, כך שזיהום חוזר גורם לפחות תסמינים ולפעמים הם לא מופיעים כלל. המערכת החיסונית מפסיקה להיות פעילה נגד מלריה אם לא נחשפים שוב לטפיל. דבר זה מסביר מדוע ישנם אנשים שחיים במשך שנים באזור טרופי מבלי להיפגע מהתקפי מלריה, ומדוע אנשים מאזורים טרופיים שעברו למספר שנים לארצות אחרות מאבדים את ההגנה החיסונית מפני מלריה. אנשים שמעולם לא חלו במלריה (כמו ילדים קטנים ותיירים) ונשים הרות מועדים יותר לחוות תסמיני מלריה חמורים.

איך מאבחנים מלריה?

תסמיני מלריה דומים לתסמינים של מחלות וזיהומים רבים אחרים שגורמים לחום או לבעיות במערכת העיכול. לכן חשוב לומר לרופא אם היינו בחול, ובמיוחד בארצות טרופיות, בשנה שחלפה. אם הרופא חושד שלקינו במלריה, הוא יבקש תחילה לבדוק האם הטחול מוגדל. כדי לאושש אבחון של מלריה, כלל הזהב הוא לאתר את הטפיל פלסמודיום בדם. הרופא ייטול דגימת דם, ימרח אותה על גבי משטח בדיקה ויוסיף צבען כדי לזהות טפילי פלסמודיום. בנוסף תערכנה בדיקות דם כדי לקבוע האם המלריה השפיעה על רמות תאי דם אדומים וטסיות דם, על יכולת קרישת הדם, על ההרכב הכימי של הדם ועל תפקודי כבד וכליות.

איך מונעים מלריה ואיך מטפלים בה

הטיפול במלריה מחייב, בדרך כלל, אשפוז בבית חולים מכיוון שאפשר ונדבקנו בטפיל המסוכן מסוג פלסמודיום פלסיפרום שיכול להיות קטלני תוך ימים ספורים או אף תוך שעות. אותן תרופות שמשמשות למניעת מלריה, משמשות גם לריפויה. אם לקינו במלריה על אף שימוש נאות בתרופות למניעה, יש צורך בתרופות אחרות כדי להיאבק בטפיל שפיתח, ככל הנראה, עמידות מפני תרופות המניעה. התרופות השכיחות למניעת מלריה ולטיפול בה הן:

• כלורוקין. זו התרופה השכיחה ביותר לשימוש בארצות בהן אין זנים של טפילי מלריה עמידים לתרופות (האיטי, הרפובליקה הדומיניקאנית, ארצות מרכז אמריקה, מצרים ומדינות אחרות במזרח התיכון). תרופה זו ניטלת כמניעה פעם בשבוע, החל משבוע או שבועיים לפני היציאה לארץ מוכת מלריה ועד כארבעה שבועות לאחר השיבה מארץ זו.
• מפלוקין. זו התרופה המועדפת לנוסעים לארצות אפריקה שנמצאות דרומית למדבר סהרה ולארצות אחרות שיש בהן טפילי מלריה עמידים לכלורוקין. תרופה זו יש ליטול, החל משבוע או שבועיים לפני היציאה וכלה בארבעה שבועות לאחר החזרה, פעם בשבוע.
• דוקסיסייקלין. תרופה זו ניתנת למטיילים שאינם יכולים ליטול כלורוקין או מפלוקין ולאלה שנוסעים לארצות כמו תאילנד, קמבודיה ובורמה. תרופה זו יש ליטול, החל מיומיים לפני היציאה וכלה בארבעה שבועות לאחר השיבה, פעם ביום.
• אטובקון. תרופה זו ניתנת למניעת מלריה עמידה לכלורוקין. יש צורך לקחת טבלית אחת מדי יום באותו הזמן, להתחיל בנטילת התרופה יומיים לפני היציאה ולסיים שבעה ימים לאחר השיבה.

בנוסף לאחת מתרופות אלו, יש צורך ליטול גם תרופה שנקראת פרימקין לאחר השיבה הביתה, אם שהינו בארץ מוכת מלריה יותר מכמה חודשים. אמצעי זהירות יתר זה משמיד תצורות רדומות של טפילי מלריה שחדרו לכבד על אף שנטלו תרופות למניעה במהלך הטיול.
הטיפול במלריה כולל, בנוסף לתרופות נגד מלריה, תרופות להורדת חום, תרופות נגד פרכוסים, ואם יש צורך, עירוי של נוזלים ושל אלקטרוליטים.
אנשים שנדבקנו בטפיל המסוכן מסוג פלסמודיום פלסיפרום שיכול להיות קטלני, מאושפזים לעתים ביחידה לטיפול נמרץ בימי הטיפול הראשונים מחשש לבעיות נשימה, כשל בכליות או תרדמת.