"אמא! הוא הרביץ לי!!!" "אבא, היא שברה לי את הצעצוע!!!" "אמא! תעיפי אותו מפה הוא מציק לי!!!!" נשמע לכם מוכר?
כל הורה שמגדל שני ילדים ויותר מכיר היטב את המשפטים הללו.
הילדים האהובים שלנו מסוגלים להעביר אחר צהריים שלמים של מריבות בין אחים והצקות אחד לשני עד שאנחנו ההורים פשוט יוצאים מדעתנו. כשחלמנו על המשפחה שלנו לא דמיינו שכך הילדים שלנו יריבו ויצעקו אחד על השני. רצינו שהם יהיו חברים, שיעזרו אחד לשני, שיכבדו אחד את השני. מה יהיה עם מריבות בין אחים אלה? מתי הן כבר יגמרו?
מריבות בין אחים הן דבר טבעי
האמת היא שמריבות בין אחים הן דבר טבעי ואפילו בריא. מריבות בין אחים הן חלק מיחסים נורמטיביים בין אחים וכל ילד יכול ללמוד מהן הרבה מאוד. למשל על היכולת לנהל משא ומתן, יכולת ביטוי, להתאמן על ניצחון והפסד, להיות פעם החזק ופעם החלש, כל ילד לומד על המגבלות שלו, על החוזקות שלו, לומד לחלוק, להתפשר, להתעקש ולעמוד על שלו כשצריך. מריבות בין אחים מכינות את הילד לחיים ומלמדות אותו כיצד לנהל מערכת יחסים. מה גם שמעניין לריב, מריבות הן "אקשן".
מריבות בין אחים הן צורך התפתחותי
הבית בו הילד גדל הוא שדה הניסוי שלו. לכן המריבות הן כל כך חשובות להתפתחותו של הילד. עלינו לומר לעצמנו שבכל פעם שילדינו רבים הם לומדים משהו חשוב. עלינו להמיר את הכעס שלנו בהבנה שהמריבות הן צורך התפתחותי של הילדים.
מריבות בין אחים על מה ולמה
אז על מה בעצם אחים רבים? מריבות בין אחים יכולות להיות משני סוגים – על משאבים משותפים כמו צעצוע, תוכנית טלוויזיה וכו' או על תשומת לב מההורה.
כיצד נבחין בין השניים? אם המריבה מתחילה בחדר ועוברת לסלון או לאיפה שאנחנו נמצאים – המריבה היא על תשומת הלב שלנו. יש שתי אוכלוסיות בבית, אוכלוסיה אחת שרוצה שקט ואוכלוסיה שניה שאוהבת רעש. ואז אנחנו מתערבים, אנחנו רוצים שקט. אך בהתערבות שלנו אנחנו משיגים בדיוק את ההיפך. למה?
אנחנו מגוננים על הצעיר "כי הוא קטן", אנחנו מבקשים מהבכור לוותר כי "הוא גדול". אנחנו מגיעים עם שלל הנחות יסוד. אנו שופטים אחד ודנים את השני ומנהלים בית דין גבוה לצדק, אך בעצם לא יודעים בדיוק מי התחיל ומי אמר למי בזמן שלא היינו ותמיד חוטאים לאחד משני הצדדים.
דוגמא של מריבות בין אחים
לדוגמא, האחות הצעירה והחמודה מחליטה להציק לאחיה הגדול. הוא מנסה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה בסלון בעוד האם נמצאת בחדר העבודה. האחות הצעירה מסתירה בכוונה לאחיה את המשחק, מתגרה בו ומציקה, וכשמגיע הגול שהוא כל כך חיכה לו והפסיד מפני שאחותו הסתירה לו את המסך, הוא מתרגז וצועק עליה "תעופי מפה!" ומחטיף לה מכה. האחות מתחילה לבכות ורצה לאמה בסערה תוך צעקות "הוא הרביץ לי!!!" אמא עוזבת הכל ורצה לסלון ומיד סוגרת את הטלוויזיה ומגרשת את הבכור לחדרו.
מריבות בין אחים, מה נכון לעשות?
קודם כל מוותרים על הנחות היסוד שלנו. היות ואנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה מפני שלא היינו שם, לא יהיה הוגן להניח מראש שאחד מהם אשם ולא השני. כדי להימנע מהאשמה אנחנו מכניסים את שני הילדים לסירה אחת. פונים לשניהם ואומרים "אצלנו בבית לא מרביצים" וכמובן לומר מה כן עושים – "אצלנו בבית מתנהגים בכבוד אחד לשני".
בכלל, כדאי להתחיל כל משפט ב"אצלנו בבית…" ולא לפנות לאחד מהם באופן אישי כי כך אנו בעצם מאשימים אותו. לצאת מנקודת הנחה שאנו באמת לא יודעים מי התחיל ומי אשם. לא לתחקר את הילדים ולא לנקוט עמדה.
כדאי "להכות בברזל רק כשהוא קר". לתת למצב להירגע ורק אז לנסות לגשר בין הצדדים. במצב של מריבה הילדים אינם פנויים להקשבה, אין טעם לנסות לחנך במצב כזה. כל מה שצריך להגיד זה "אצלנו בבית…" – אמירה הורית: הייתי פה, ראיתי אתכם, אני לא מתעלמת, אבל אני לא מתערבת.
אחר כך, בזמן נוח לקחת כל ילד בנפרד ולשוחח עמו על מה שקרה. אפשר לומר: "ראיתי שבצהריים מאוד כעסת. לדעתי אפשר אחרת…" אמירה הורית, אך לא באותו הרגע. לעולם לא בזמן ריב. תמיד כשהרוחות נרגעות ובזמן נוח להקשבה. "איך אפשר לדעתך לעשות אחרת?" "איך הצד השני מרגיש?…" – לגשר.
ואם מריבות בין אחים הופכות למכות?
במקרה של מכות אנחנו מגייסים את כל האסרטיביות שלנו, יורדים לגובה העיניים ואומרים בצורה נחרצת – "בבית שלנו לא מרביצים". במקרה והמצב יוצא מכלל שליטה יש להפריד בין הצדדים בצורה פיזית. אך לא נוקטים עמדה ולא אומרים שום דבר. אחרי שמפרידים בין הניצים הדבר היחידי שיש לומר הוא "בואו נירגע. כשתרגישו שתוכלו לחזור שוב לשחק אחד עם השני אתם מוזמנים" לתת להם הזדמנות לרדת מהעץ בכבוד ולא להינעל בתוך עצמם.
וכמובן, דוגמא אישית. הילדים צופים בנו ההורים כל הזמן ולומדים מאתנו המון. שימו לב כיצד אתם מתווכחים, כיצד אתם רבים. מומלץ שלא לריב בנוכחות הילדים, אך אם זה בכל זאת קרה, תדאגו גם להתפייס בנוכחותם. ברוב הבתים ההורים רבים ליד הילדים אך מתפייסים שלא בנוכחותם. למדו אותם כיצד להתפייס.
לסיכום, מריבות בין אחים הן דבר טבעי ואף בריא, כל עוד אנחנו לא מתערבים בהן. תפקידנו ההורי הוא לגשר בין הילדים במצב נוח להקשבה ולעולם לא בזמן הריב. יש להכניס את הילדים לסירה אחת ולא לפנות לאחד מהם באופן אישי ובכך להאשים אותו ולשפוט אותו.
השאיפה לבית ללא מריבות בין אחים היא לא מציאותית. המריבות הן צורך התפתחותי של הילדים. לא ניתן ולא צריך לנסות למנוע אותן.