היפרטוניה היא מצב שמאופיין בטונוס שרירי מוגבר, ובירידה ביכולת השריר להרפות. מצב זה נגרם כתוצאה מפגיעה במסלולים המוטוריים (תנועתיים) במערכת העצבים המרכזית, שמעבירים מידע מהמוח אל השרירים השולטים בתנועה, במתח השרירי וברפלקסים. כאשר הפגיעה מתחוללת בילדים מתחת לגיל שנתיים מקובל להשתמש במינוח שיתוק מוחי. היפרטוניה יכולה לעיתים להיות כה חמורה עד שהיא הופכת את תנועת המפרקים לבלתי אפשרית. היפרטוניה בלתי מטופלת יכולה להוביל לאובדן של תפקודים תנועתיים ולעיוותים בתנוחת הגוף והשלד. (המידע מוגש באדיבות שרי בומפלד – ליווי התפתחותי)
איך נגרמת היפרטוניה?
היפרטוניה יכולה להיות תוצאה של פציעה, מחלה, או מצבים בריאותיים כגון: פרכוסים (ספזמה), דיסטוניה (התכווצויות שרירים ממושכות שגורמות לתנועות מעוותות שחוזרות ונשנות או ליציבה בלתי תקינה של הגוף), נוקשות, שילוב של כל הגורמים או חלקם.
היפרטוניה פרכוסית כרוכה בעוויתות שרירים בלתי נשלטות, בהתקשות או במתיחות של שרירים, בהתכווצויות פתאומיות של חלק מקבוצת שרירים או כולה, ובמתח שרירי בלתי תקין. היפרטוניה פרכוסית נצפית בהפרעות כמו שיתוק מוחי, שבץ ופציעות בחוט השדרה.
היפרטוניה כיווצית פירושה התנגדות של השריר למתיחה סבילה (שבה המטפל מותח בעדינות ובאטיות רבה שריר מכווץ שאינו פעיל למרחק נוח), ונטייה של איבר לשוב, באופן בלתי רצוני, לתנוחה מקובעת (שהיא לעתים בלתי תקינה) לאחר תנועה.
טיפול תרופתי בהיפרטוניה
תרופות כגון: בקלופן, דיאזפאם ודנטרולן ניתנות כדי להפחית עוויתות שרירים. זריקות של בוטוליניום טוקסין (בוטוקס) הן טיפול מקובל להיפרטוניה כרונית בהפרעות כגון: שיתוק מוחי, פרכוסים (ספזמה) והפרעות אחרות. במקרים חמורים ימליץ הרופא על הליך ניתוחי שבו חותכים את העצבים שגורמים לעוויתות השריר.
טיפולי מגע בהיפרטוניה
טיפולי מגע משקמים כוללים מגוון של תרגילי תנועה ומניפולציות על מערכת השרירים והשלד ומערכת העצבים לפי שיטת פלדנקרייז.