מחלת פרקינסון- ממשיכים לתפקד למרות הקשיים

מחלת פרקינסון תוארה לראשונה על ידי רופא וחוקר אנגלי בשם דר ג'יימס פרקינסון בשנת 1817 כמחלה קשה שמלווה ברעד, נוקשות שרירים, בעיות הליכה, גוף כפוף ונפילות.

זו המחלה השנייה בשכיחותה אחרי מחלת האלצהיימר מבין המחלות המוחיות הניווניות. שכיחותה של מחלת פרקינסון עולה עם הגיל. שיעור המחלה בקרב בני 65 שנים ומעלה עומד על 1%. ההערכה היא כי בישראל חיים כ-20,000 חולים. מספר חולי פרקינסון בארה"ב עומד על כמיליון חולים, ביניהם גם אישים ידועים כמו המתאגרף מוחמד עלי והשחקן מייקל ג'י פוקס. הסיבה למחלה אינה ידועה, ההשערה היא שבחלק מהמקרים הגורם יכול להיות תורשתי.

מה גורמת מחלת פרקינסון?

דר' טניה גורביץ, מנהלת שירות למחלת פרקינסון ולהפרעות נוירו אוטונומיות, ביחידה להפרעות תנועה, במרכז רפואי תל אביב, מסבירה: מחלת פרקינסון נגרמת בעקבות ניוון תאים במוח באזור שנקרא החומר השחור, ממנו מופרש דופמין (חומר שאחראי לתנועה). ירידה בהפרשת דופמין במוח גורמת לבעיות מוטוריות כגון רעד, נוקשות בשרירי הגפיים ואטיות בתנועה. עם התקדמות המחלה, אצל חלק מהחולים, תופענה גם הפרעות במתן שתן, הפרעות שינה והפרעות בהליכה עד כדי הזדקקות להליכון או לכיסא גלגלים. החולה נאלץ להתמודד גם עם שינויים קוגניטיביים כגון ירידה בזיכרון או בריכוז ושינויים נפשיים כגון מצבי רוח או דיכאון, בנוסף להתמודדות עם הבעיות הפיזיולוגיות.

לשמחתנו, עם השנים השתנו פני המחלה. התסמינים שתיאר דר' פרקינסון הפכו פחות קשים בזכות טיפול שהתגלה באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת – טיפול בדופמין. החולה מקבל דופמין שמאפשר לו לתפקד, במקום דופמין שהמוח הפסיק להפריש. תהליך גילוי דופמין תואר בצורה יפה בסרט התעוררות (Awakenings) בכיכובם של רובין וויליאמס ורובוט דה נירו שמבוסס על ספרו של נוירולוג וסופר דר אוליבר סאקס.

מה עוד אפשר לעשות כדי לטפל במחלת פרקינסון?

כמו כן פותחו תרופות שיכולות לגרות קולטנים במוח שתפקידם לקלוט את דופמין ובדרך זו להקל על תסמיני המחלה. תופעות הלוואי העיקריות של דופמין הן התנודות ביכולת המוטורית במהלך היממה: ישנן שעות ביום בהן החולה יכול לתפקד בצורה טובה וישנן שעות בהן הוא סובל מהתסמינים.

אין כיום טיפול שמרפא את המחלה. הטיפול הקיים דופמין, מקל על התסמינים ומשפר את איכות חייו של החולה. לאחרונה נכנסה לשימוש תרופה בשם אזילקט שיתכן ותשנה לטובה את מהלך המחלה.

עבור חולים בשלבים מתקדמים יותר, שסובלים מתופעות לוואי מרובות של הטיפול בדופמין דרך הפה, פותחו טיפולים נוספים, כמו ניתוח גרייה מוחית DBS Deep Brain Stimulation במסגרתו מוכנס למוח מכשיר שמגרה באופן קבוע אזורים במוח שאחראיים לתנועה על מנת לשפר את עבודתם.

טיפול זה אינו מתאים לכל המטופלים בגלל מצבם המנטלי או מסיבות נפשיות. כמו כן לא כל החולים מוכנים לעבור ניתוח מוח שדורש התערבות כירורגית.

טיפול חדשני נוסף עבור חולים במצב מתקדם הוא הדאודופה, טיפול בדופמין שמוזלף ישירות למעי ומשם למערכת הדם ולמוח, כך משתפרת ספיגת דופמין בדם בהשוואה לדופמין בכדורים שמגיעים קודם לקיבה, שבה מתרחשת תחרות על הספיגה בדם עם חומרים נוספים מהמזון.

דואודופה מוזלפת למעי דרך מערכת שמתקינים בגוף החולה בהליך כירורגי קצר, במסגרתו מוחדרת צינורית שמחוברת לנרתיק עם דופמין לדופן בטן החולה, כך מגיע החומר ישירות למעי החולה. כאשר החומר מגיע ישירות למעי, הוא נספג טוב יותר ומבצע היטב את פעולתו.

ברוב המקרים אפשר להפחית או להפסיק מתן תרופות נוספות שנוטל המטופל למחלת פרקינסון.

מאפיין נוסף של הטיפול בדואודופה הוא הקצב האחיד והקבוע שבו מגיע דופמין לדם שמונע תנודות מוטוריות. קצב זה מחקה את התהליך הפיזיולוגי שקורה במוח בעת הפרשה של דופמין, דבר שתורם לשיפור התנועה. טיפול ממושך בדואודופה יכול אף להביא להקטנת המינון היומי הנדרש של דופמין. החולה גם יכול לשנות את קצב הפרשת דופמין במידה והוא מרגיש רעידות, או להפסיק אותו כליל בעת שינה או מקלחת.

מחלת פרקינסון נתפסת בתודעה הציבורית כמחלה קשה מאוד, אך חשוב לדעת כי הרפואה התקדמה מאוד מאז התגלתה המחלה במאה ה-19. כיום מוצעים לחולים טיפולים, ברוב סימני המחלה, שמאפשרים לשמור על איכות חייו של המטופל ברמה סבירה. כך יכולים החולים להמשיך להילחם על שגרת יומם באומץ ולהיאבק כדי להמשיך ולתפקד למרות הקשיים שמציבה בפניהם מחלתם.