אין זה יוצא דופן לחוש בעצבנות לקראת מפגש עם אנשים חדשים או בעת בילוי במסיבות בחברת זרים. אבל אנשים מסוימים יכולים לחוש אי-נוחות קיצונית וחששות גם במצבים חברתיים שגרתיים, ולהימצא בפחדים מופרזים יתר על המידה שמא יאמרו או יעשו דבר מה מביך שייתפס על-ידי אחרים כשלילי. אם זה נשמע לנו מוכר, או אם אנו כה חרדים עד כדי הימנעות ממצבים כאלה, יש לנו כנראה הפרעת חרדה חברתית, שאף נקראת פוביה חברתית.
אפשר לטפל בחרדה חברתית
אם לקינו בחרדה חברתית, אנו עלולים להיות מזועזעים אפילו מהמחשבה על הרמת כוסית בחברה או אפילו מהאפשרות שנצטרך לנהל שיחה בטלה. כשאנו מאלצים את עצמנו להיות נוכחים במפגשים, אנחנו עדיין יכולים לחוש אומללים לפני המפגש, במהלכו ולאחריו, ולהיות מוטרדים במשך ימים רבים מה חושבים עלינו אנשים אחרים. הימנעות ממפגשים כאלה אינה הפתרון, זה ברור. הימנעות מהם יכולה רק לגרום לאי-הבנות נוספות ולבעיות אישיות אחרות.
מחקרים הראו שתרופות מסוימות וסוגים של טיפול מילולי (פסיכולוגי) יכולים לעזור. בה בעת מדענים ממשיכים לחקור את שורשי ההפרעה, כצעד לקראת גילוי של טיפולים חדשים לה.
איך באה לידי ביטוי חרדה חברתית?
ישנם שני סוגים של פוביה חברתית. חרדה חברתית מוגדרת (שנקראת גם חרדת ביצוע או פחד קהל) שמתעוררת במספר מוגבל של מצבים. בעיה זו, בעיקרה, היא בעייתם של אנשים שעבודתם (שחקנים, זמרים, אומנים או מרצים) דורשת הופעה מול קהל. הסוג השכיח יותר והמשתק יותר הוא חרדה חברתית כללית. אנשים שלקו בהפרעה חוששים ממצבים חברתיים שכיחים כמו אכילה במסעדה או הזמנת מזון במקומות ציבוריים, מפחדים לשאול דבר מה או לבקש עזרה, נרתעים מלפגוש אנשים חדשים, לדבר עם זרים ואפילו להשתמש בשירותים ציבוריים שונים (טלפון, בתי שימוש, תחבורה ועוד). אנשים כאלה יכולים להחמיץ הזדמנות למצוא מקום עבודה רק בגלל הפחד מראיון הקבלה לעבודה, ולא לרכוש השכלה או מקצוע רק מחשש שמא יצטרכו לענות לשאלות במהלך הלימודים.
תסמיני חרדה חברתית כוללים דפיקות לב, יובש בפה, קול רועד, הסמקה, רעידות, הזעה ובחילה. בעת חרדה חברתית מוגדרת, הפחד שמא אנשים יבחינו בתסמינים יכול לפגום בביצוע, דבר שיוביל למעגל קסמים שבו ביצוע גרוע מוביל להתגברות החרדה וחוזר חלילה. חרדה חברתית כללית מייצרת אף היא מעגל קסמים דומה. האנשים האחרים קולטים די בקלות שאנו חשים אי-נוחות בחברתם, וזה אך טבעי שאנו נפרש את התנהגותם כסוג של דחייה שמצדיקה הימנעות נוספת ממפגשים חברתיים וחוזר חלילה.
איך נדע שיש לנו חרדה (פוביה) חברתית?
אם נענה בחיוב על שלוש או יותר מהשאלות הבאות, ואין לנו ברקע שימוש בתרופות מסוימות או מצב רפואי ידוע או הפרעה רגשית אחרת, יש לנו חרדה חברתית. אם זהו המצב, מומלץ להיפגש ללא דיחוי עם רופא או מטפל.
- האם אתה פוחד להיות במצבים מסוימים, לדוגמה, להופיע או להתחבר עם אנשים שאינך מכיר היטב, בגלל שאתה חושש שתעשה או תאמר דבר מה מביך?
- במצבים כאלה, האם אתה חווה תסמיני חרדה כמו דפיקות לב מואצות, הזעה, שלשול, בלבול, או במקרים קיצוניים בהלה (פניקה)?
- האם אתה מאמין שפחדך מפני מצבים אלה אינו הגיוני או שהוא מוגזם?
- האם אתה נמנע, ככל האפשר, ממפגשים חברתיים או מהופעה בפני ציבור?
- כשאינך יכול להימנע ממפגש חברתי, האם אתה סובל ממועקה חזקה?
- האם בעיה זו פוגמת באופן רציני בשגרת חייך, במקום העבודה או בחיי החברה שלך, או האם אתה חש במועקה בגלל שיש לך בעיה?
מה אפשר לעשות אם אובחנה חרדה חברתית?
סוגים מסוימים של טיפול מילולי (פסיכולוגי) וכמה תרופות יכולים לסייע בטיפול ובשליטה בחרדה חברתית.
טיפול מילולי. טיפול תפיסתי התנהגותי (CBT) הוא בן שני חלקים. הטיפול התפיסתי (קוגניטיבי) מסייע לשנות דפוסי חשיבה שמונעים מאיתנו להתגבר על פחדינו. הרכיב ההתנהגותי כרוך בעבודה, בה אנו מתעמתים עם פחדים אלה באופן ישיר במצבים מעוררי חרדה.
המטפל יבקש מאיתנו, בדרך כלל, לתעד תחילה את מחשבותינו ואת רמות החרדה במצבים שונים. לאחר מכן הוא ישוחח איתנו על מחשבותינו ויבחן עד כמה הן אמיתיות. בהמשך נפעל יחד עם המטפל להחליפן בדפוסי חשיבה מועילים יותר. הקטע ההתנהגותי כרוך בביצוע אסטרטגיה שנקראת חשיפה או הקטנת רמת הרגישות, שבה אנו ניצבים מול פחדינו, לעיתים באמצעות משחק תפקידים ולעתים על-ידי הדמיה ותיאור של מצבים שגורמים לנו לחרדה.
המטפל אף עשוי לבקש מאיתנו לאזור עוז ולצאת למפגש אמיתי (כמו מסיבה למשל) שמצית את פחדינו החמורים ביותר, זאת כדי שנוכל לתרגל הבחנה במחשבות שליליות והמרתן בדברים אמיתיים יותר. בעקבות חשיפה מתמשכת נהייה, בסופו של דבר, רגישים פחות למצבים מעוררי חרדה. בנוסף נלמד לרכוש מיומנויות שתאפשרנה לנו להסתגל לאותם מצבים. אם למשל מסיבות הן הסיוט הגדול שלנו, רצוי וגם כדאי שנרכוש מיומנויות לניהול שיחות. טיפול תפיסתי התנהגותי כולל גם למידה של טכניקות התרגעות שונות כמו טכניקה של נשימה עמוקה.
גרסה נוספת של טיפול בחשיפה נקראת חשיפה ומניעת תגובה. מטרת גרסה זו היא לא רק להפחית את רגישותנו למצבים מפחידים אלא גם למנוע מאיתנו להגיב בהתנהגות טיפוסית של הימנעות ממצבים מפחידים.
טיפול תרופתי. ככל שהמחקר חושף יותר את שורשי החרדה בפעילות הכימית של המוח, כך נעשות חשובות יותר התרופות נגד חרדה, בדרך כלל בשילוב עם טיפול תפיסתי התנהגותי (CBT). הבחירה הראשונה, בדרך כלל, היא תרופות שמעכבות באופן בררני ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI), במשולב עם תרופות להרגעה כדי להקל על התסמינים במשך 4-6 השבועות עד שמתחילה השפעת התרופה נגד חרדה. לעתים תרופות אנטי-דיכאוניות יעילות במצב זה. במקרים בהם יש שפע של תסמינים גופניים כמו דפיקות לב מואצות, תינתנה תרופות חוסמות בטא.
