זקפה רפה 2.
זה היה בשלהי שנת 2012 (ב- 26.11.12 ליתר דיוק). בעקבות עוד מבצע צבאי ברצועת עזה (מוצלח/כושל/מלחמת ברירה/מלחמת אין-ברירה – מחק את המיותר) בניצוחם של א. ברק – שר ביטחון ו- ב. נתניהו – ראש ממשלה, פרסמתי באתר הבלוגים החביב עלי – סלונה – בלוג אנטי מלחמתי תחת הכותרת – זקפה רפה.
היה זה משל שהדימויים המלחמתיים שלו נלקחו מעולם חיי המין הגבריים, בעיקר של אלה שרק נזכרים מדי פעם איך זה היה (אולי) באמת. הרמזים היחידים שפיזרתי כדי ליצור חיבור כלשהו לנמשל – אל מובילי אותו מבצע צבאי, היו ההקדשה בראש המאמר (לזכר הימים ביחידה המובחרת) וההקדשה בפזמון הסיום (לבנימין ולאהוד).
על אף שהמשל התפרסם באתר אינטרנט שרוב מוחלט של קוראיו וכותביו הן נשים, שידוע זה מכבר שהן בעלות הבנה מובהקת בנפש האדם והבחנה חדה כתער בין אמת ובדיה במשחקי מלחמה כמו גם מעללי חדר מיטות, לא זכה המאמר להד כלשהו.
אפשר שהתיאור ה"כאילו" מיני היה מביך או סתום או סתם לא מעניין, אפשר שההשוואה בין מלחמה לבין יחסי מין היא נדושה ומעוררת פיהוקים ושיעמום, ואפשר גם שבעידן שבו כותבים ישר ולעניין, שימוש בטכניקת כתיבה מרומזת היה שגוי.
כך או כך, בגרסת 2021 יהיו שינויים מינוריים בגוף המשל, אך הנמשל יצמח ויטפח לממדים, שאולי יפגמו באיכות הספרותית, אך לגופו של עניין יבהירו באופן חד וחלק למה מתכוון, לעזאזל, הכותב.
לזכר הימים ביחידה המובחרת
בגיל 65 שנים כמעט עם כרס היקפית, שמזיזה בעל כורחה את מרכז הכובד לאחור, אל העבר, (זהו ראש הממשלה שעולמו ההגותי נמצא אי-שם בין חורבן הבית הראשון לבין פרעות תרפ"ט)
שלא לדבר על גיל 70 שנים גם עם כרס אימתנית, שאינה מאפשרת לזרועות להיצמד לצידי הגוף, ולחבק, (זה היה שר בטחון שדיבר על צבא קטן וחכם ויצא לו משהו גדול ודי טיפש)
וזה מתחלף בבוגר אחר של יחידה מובחרת – מ.ב. יעלון שעליו יאמר במשל החדש:
שלא לדבר על גיל 64 שנים עם כרס בצמיחה שמאטה את זריזות התנועה ושמעצימה את האמירה הנבזית שהוא לא רק נראה טיפש… (זה שר בטחון שצורב תודעות של ערבים כמו בוקר בערבה עם שוקר חשמלי מקצר)
השגת זקפה ראויה אינה דבר של מה בכך. (כלומר להכניס לערבים באבי אביהם בכל הכוח)
גירוי ממושך, עשיר בפרטים מרהיבים ומצודדי עין,
יכול ביום טוב למתוח את היכולת שחמקה, עד לגבול מסוים שזמנו כידוע קצוב ואחריתו ברורה:
עוד פתיחה מרשימה שמבשרת, למרבה האכזבה, את מכשלת הביצוע,
בעיקר אם המשימה כרוכה בפעולה מתמשכת. (כפי שאמר הנביא ד. סנדרסון: "יש לי את כל ההתחלות אך אין לי את הסיומת". הכעס המצטבר, ההרגשה שמוכרחים הפעם לגמור עם זה והלחץ הגובר של "להקות המעודדים" להראות להם מזה להתגרות בנו, מגבירים את הגירוי לצאת לפעולה. הזכרונות של נפלאות "ששת הימים" מחזקים את התחושה של זבנג וגמרנו! גומרים ורצים לספר ל"חברה". אבל כל ההיסוסים בגלל מה יגיד ה"דוד מאמריקה" ובגלל הויכוחים כי כל אחד יודע יותר טוב וגם בגלל הפחדנות לשמה, הגירוי הולך ודועך וחרדת הביצוע מתגברת).
אומרים ישנו שיקוי שמחולל פלאים. שמאפשר השגת זקפה ראויה לשמה לכל דורש.
צריך לקחתו, באופן יזום, זמן מה לפני הביצוע.
התוצאות מבטיחות.
גם אלה שאינם זקוקים לנס נוטלים אותו, וראה איזה פלא,
הם מדהימים ביכולתם להכות שוב ושוב, מבלי להתעייף,
וזוכים לקריאות התפעלות ועידוד מכל העברים. (בכל פעם שמתחיל זרם הנפגעים להתגבר, והטילים, מעשה שטן, ממשיכים לעופף, קם שומר ברים מברית המועצות לשעבר שהגיע בעורמה לחוג המצומצם של המחליטים ומחרה מחזיק אחריו קצה זנבו של חמורו של משיח שנאלץ לוותר על אזרחותו האמריקנית (?) שמשמש גם הוא כמנהיג, ושולפים כקוסם מתוך מגבעתו את תרופת הפלא שתגמור אחת ולתמיד עם הערבים האלה משפילי הקומה היהודית הגאה).
בגיל 65 שנים כמעט עם כרס היקפית, שמזיזה בעל כורחה את מרכז הכובד לאחור, אל העבר, (זהו ראש הממשלה שעולמו ההגותי נמצא אי-שם בין חורבן הבית הראשון לבין פרעות תרפ"ט)
שלא לדבר על גיל 64 שנים עם כרס בצמיחה שמאטה את זריזות התנועה ושמעצימה את האמירה הנבזית שהוא לא רק נראה טיפש… (זה שר בטחון שצורב תודעות של ערבים כמו בוקר בערבה עם שוקר חשמלי מקצר)
שימוש מושכל באותו שיקוי הוא משימה שמחייבת תכנון ותזמון, ובעיקר הרבה מזל.
כדי להגיע אל היעד דרוכים, נכונים וזקופים,
צריך ליטול את השיקוי במרווח זמן שיאפשר את תחילת השפעתו במועד הרצוי,
וגם להקפיד שיישאר מספיק זמן תחת השפעתו, למען המאמץ העיקרי של הבקעה וחדירה,
שלא לומר הגעה מסופקת לקו הגמר כמנצחים.
צריך לסמן את היעד מבעוד מועד ולתזמן היטב את הגעתו לזירה כשאנו דרוכים, נכונים וזקופים,
והוא היעד, מרוכך, מפויס ומוכן להיות כר נרחב וסבלני לפעילותנו.
צריך גם שהסובבים אותנו לא יסיחו את דעתנו מלהיצמד אל המטרה,
באמצעות מתן עצות למיניהן או אזהרות מסע מאיימות, אם נראה להם שאנו עלולים לתעות בדרך.
ואם מתגשמים, בהרמוניה נפלאה, כל אותם תנאים מוקדמים, עדיין צריך הרבה מזל. (לא הייתה ברירה. שומר הברים והמתאזרח לחצו. גם הפרשנים ובראשם הגנרל המפחיד מהערוץ המסחרי בטלוויזיה לוחצים, וגם ראשי הישובים שהאריסים הזרים בשדותיהם קובעים את גבולות המולדת לוחצים, ועיקר הלחץ הוא מהציבור בעורף שמגלה רוח עמידות נדירה ואחדות שאין שנייה לה. אז מוכרחים להגיע לסוף המערכה עם תמונת ניצחון ברורה. ואסור להישבר על אף שזרם הנפגעים הולך וגובר ועוד מעט תקומנה נשים חכמות ואמיצות ובמאמץ בלתי מתפשר תכופפנה את כל הזקופים ותקחנה הביתה את כל הילדים המפוחדים שרק רצו לגמור מהר וכדרכם של צעירים לספר בשבחי אונם המתפרץ).
מה אם פג תוקפו של אותו שיקוי פלאים?
ומה אם הכרס, שתפקידה המרכזי בחיינו ברור, משדרת אותות מצוקה של רעב, גזים או סתם מחושים לא מוגדרים
שפוגמים מייד במאמץ המרכזי להשיג זקפה, או במאמץ המשני לשמר אותה?
ומה אם היעד מסרב להתרכך כי אינו אוהב אותנו, או שאין לו סבלנות לפעילותנו שאינה טבעית לנו ומסתמכת על משענת קנה רצוץ של שיקוי פלאים?
ומה אם הסובבים אותנו מוציאים אותנו מדעתנו ומהריכוז, שכה הכרחיים לביצוע המשימה המורכבת שנטלנו על עצמנו,
בשחצנות או בטיפשות, כשאנו מאמינים שנוכל בעזרת שיקוי פלאים גם להבקיע, וגם לחדור, וגם להגיע לגמר עייפים אך מסופקים?
בגיל 63 שנים עם כרס היקפית, שמזיזה בעל כורחה את מרכז הכובד לאחור, אל העבר,
שלא לדבר על גיל 70 שנים גם עם כרס אימתנית, שאינה מאפשרת לזרועות להיצמד לצידי הגוף, ולחבק,
נותר רק לקונן על בגידתו של הגוף
שאינו מאפשר ואולי לא אפשר מעולם להפגין את עוצמתו האמיתית או המדומה,
ואז לחילופין להתעודד מיכולתה הסבירה של הנפש
להסתגל ולהבין ולהרגיש,
ולשורר עם חיוך סלחני (לבנימין ולאהוד):
זקפה רפה,
אשך צמוק נחבט על ירך
שהייתה יפה.
קו מותן עב,
שיער לא רב, הם עוד סימן
שמבשר את בוא הסתיו.
נזקוף באון את חרבנו,
ונדקור עם חודה שקהה
נזכור בסתיו של חיינו,
איך ננעץ הוא עמוק וגאה
למראה זקפתנו השחה,
ראש נרים וחיוך נאלץ
את הגוף שבגד בנו ככה,
אל חיקנו הקר נאמץ
נלטף את כרסנו בנחת,
עוד נותר בנו שמץ עולץ.
זקפה רפה,
כן זה סופה של
גאווה ללא כיסוי.
