אפילפסיה

חוסר שינה ותאונות דרכים

אפילפסיה (מחלת הנפילה) היא הפרעה שנגרמת מפרץ של אותות חשמליים במוח, שתוצאתם התקפים חוזרים ונשנים. תסמיני ההתקף רבים. אנשים מסוימים, בעת התקף אפילפטי, סתם יבהו במשך מספר שניות, ואילו אנשים אחרים יחוו פרכוסים במלוא חומרתם. 
קרוב ל- 2% מכלל האוכלוסייה יחוו פעם בחייהם, ללא התרעה מוקדמת, התקף. התקף בודד אין פירושו שלקינו באפילפסיה. נדרשים, כדי להיות מאובחנים כלוקים באפילפסיה, לפחות שני התקפים ללא התרעה מוקדמת. גם התקפים, לכאורה, קלים מחייבים טיפול, מכיוון שהם יכולים להיות מסוכנים בעת פעילויות כמו נהיגה או שחיה.
טיפול שכולל, בדרך כלל, תרופות ולעתים ניתוח, מפחית את תדירות ההתקפים ועוצמתם או אף מעלים אותם לחלוטין. ילדים רבים עם אפילפסיה משתחררים עם התבגרותם מהבעיה.

תסמיני אפילפסיה

מכיוון שאפילפסיה נגרמת בגלל פעילות בלתי תקינה בתאי המוח, התקפים יכולים להשפיע על כל תהליך שמפוקח על-ידי המוח. התקף יכול לגרום:

  • בלבול זמני.
  • פרקי זמן של בהייה.
  • עוויתות בלתי נשלטות של ידיים ורגליים.
  • אובדן הכרה או אובדן מודעות.

ברוב המקרים, אנשים עם אפילפסיה נוטים לחוות את אותו סוג של התקף, לכן התסמינים יהיו דומים בכל מופע של אפילפסיה. רופאים מסווגים התקפי אפילפסיה כממוקדים או ככלליים, לפי האופן שבו התחילה הפעילות הבלתי תקינה של המוח.

התקפי אפילפסיה ממוקדים

כאשר ההתקף הוא תוצאה של פעילות בלתי תקינה רק בחלק אחד של המוח, הוא ייקרא התקף ממוקד או התקף חלקי. ישנן שתי קטגוריות של התקפים מסוג זה:

  • התקף ממוקד פשוט. התקף כזה אינו גורם לאובדן הכרה. הוא יכול להשפיע על רגשות או לשנות את האופן שבו דברים נראים ונשמעים, ולשנות את טעמם או תחושתם של דברים. ההתקף יכול לגרום גם לעווית בלתי רצונית בחלק של הגוף, כמו ביד או ברגל, לתסמיני חישה כמו נימול, סחרור (ורטיגו) והבזקי אור.
  • התקף ממוקד מורכב. התקף כזה פוגע בהכרה או במודעות לסובב אותנו ויכול לגרום לאובדן מודעות למשך זמן מה. התקף ממוקד מורכב גורם לנו לעתים קרובות לבהות ולבצע תנועות חסרות תכלית כמו שפשוף כפות ידיים, לעיסה, בליעה והליכה במעגלים.

התקפי אפילפסיה כלליים

התקפים שבהם כל המוח נוטל חלק נקראים התקפים כלליים.

קיימים 6 סוגים של התקפים כלליים:

  • התקפי פזור נפש. התקפים אלה מאופיינים בבהייה ובתנועת גוף עדינה, ויכולים לגרום לאובדן קצר של מודעות.
  • התקפי מתח שרירי. התקפים אלה גורמים לנוקשות שרירים, בעיקר בשרירי הגב, שרירי הידיים והרגליים ויכולים לגרום לנפילה לקרקע.
  • התקפי עוויתות. סוגים אלה של התקפים כרוכים בעוויתות קצביות של שרירים בעיקר בזרועות, בצוואר ובפנים.
  • התקפי עווית פתאומית. התקפים אלה מופיעים בצורת עוויתות קצרות ופתאומיות או התפתלויות פתאומיות וקצרות של ידיים ורגליים.
  • התקפי רפיון. התקפים אלה נקראים גם התקפי נפילה, והם גורמים לאובדן של המתח השרירי התקין, להתמוטטות פתאומית או לנפילה.
  • התקפי עווית ומתח שרירי. זהו הסוג העז ביותר מכל סוגי ההתקפים והוא מאופיין באובדן הכרה, בהתקשות הגוף וברעידות בגוף, ולפעמים באיבוד שליטה בשלפוחית השתן או בנשיכת הלשון.

מה גורם לאפילפסיה?

אין גורם בר-זיהוי לאפילפסיה בכמחצית מהמקרים של הופעתה. במחצית האחרת של המקרים, אפשר לזהות גורמים שונים שיכולים להיות בבסיס ההפרעה:

  • השפעה גנטית. כמה סוגים של אפילפסיה, שמוגדרים על-פי סוג ההתקף, עוברים בתורשה במשפחה, דבר שמחזק את האפשרות להשפעה גנטית. חוקרים מצאו קשר, בכמה סוגי אפילפסיה, לגנים ספציפיים, ומעריכים ש- 500 גנים יכולים להיות קשורים להפרעה. בקרב רוב האנשים, גנים הם חלק מהגורם למחלה, בכך שגנים אלה, אולי, הופכים את הנושאים אותם לפגיעים יותר לתנאים סביבתיים שמעוררים התקפים.
  • פציעת ראש. פציעת ראש במהלך תאונת דרכים או פציעה טראומטית אחרת יכולות לגרום לאפילפסיה.
  • הפרעות רפואיות. אירועים כמו שבץ או התקף לב שתוצאתם נזק למוח יכולים אף הם לגרום לאפילפסיה. שבץ הוא האחראי למחצית ממקרי אפילפסיה בקרב אנשים מעל גיל 35 שנים.
  • שיטיון. שיטיון הוא הגורם המוביל לאפילפסיה בקרב קשישים.
  • מחלות, כמו דלקת קרום המוח, איידס ודלקת מוח נגיפית, יכולות לגרום לאפילפסיה.
  • פגיעה טרם לידה. עוברים ברחם מועדים לנזק מוחי שיכול להיגרם על-ידי זיהום באם ההרה, על-ידי תזונה לקויה או מחסור בחמצן. נזק זה יכול להוביל לשיתוק מוחין בילד. כ- 20% מההתקפים בקרב ילדים כרוכים בשיתוק מוחין או אי-תקינות נוירולוגית אחרת.
  • הפרעות התפתחותיות. אפילפסיה יכולה, לעתים, להיות כרוכה בהפרעות התפתחותיות אחרות כמו אוטיזם או תסמונת דאון.

גורמי סיכון לאפילפסיה

גורמים מסוימים יכולים להגביר את הסיכון לאפילפסיה:

  • גיל. הופעת אפילפסיה שכיחה ביותר בשנות הילדות הראשונות ולאחר גיל 65 שנים, אבל גם יכולה להופיע בכל גיל.
  • מגדר. גברים מועדים במעט יותר מנשים לפתח אפילפסיה.
  • עבר משפחתי. אם יש במשפחה עבר של אפילפסיה, יש סיכון מוגבר להופעתה של הפרעת התקפים זו.
  • פציעות ראש. פציעות אלו אחראיות למקרים רבים של אפילפסיה. אפשר להפחית גורם סיכון זה על-ידי שימוש קבוע בחגורת בטיחות בעת נסיעה ברכב, חבישת קסדת מגן בעת רכיבה על אופניים ואופנוע, בעת סקי ובפעילויות אחרות שיש בהן סיכון גבוה לפציעות ראש.
  • שבץ ומחלות כלי דם אחרות. מחלות אלו יכולות להוביל לנזק מוחי שעלול לעורר אפילפסיה. אפשר לנקוט במספר צעדים כדי לצמצם את הסיכון ללקות במחלות אלו, כמו צמצום שתיית אלכוהול, הימנעות מעישון, אכילת תזונה בריאה ופעילות גופנית סדירה.
  • זיהומי מוח. זיהומים כמו דלקת קרום המוח, שגורמים לדלקת במוח או בחוט השדרה, יכולים להגביר סיכון לאפילפסיה.
  • התקפים ממושכים בילדות. חום גבוה בילדות יכול לעיתים להיות כרוך בהתקפים ממושכים ובעקבותיהם אפילפסיה בשלב מאוחר יותר בחיים, בעיקר בקרב אלה שיש בעברם המשפחתי אפילפסיה.

סיבוכי אפילפסיה

התקף אפילפסיה יכול בנסיבות מסוימות להוביל להשלכות מסוכנות לחולה או לסובבים אותו:

  • נפילות. אם נופלים במהלך התקף אפשר לפצוע את הראש או לשבור עצם.
  • טביעה. אדם עם אפילפסיה מועד פי 13 יותר לטבוע בעת שחייה או רחצה משאר האוכלוסייה בגלל אפשרות להתקף בעת שהייתו במים.
  • תאונות דרכים. התקף שיכול לגרום לאובדן מודעות או לאובדן שליטה במכונית עלול להיות מסוכן אם נוהגים. במדינות רבות קיימות מגבלות לקבלת רישיון נהיגה שקשורות ביכולת לשלוט בהתקפים ולהיות חופשי מהתקפים במשך 3 חודשים לפחות ורצוי לשנתיים לפני קבלת רישיון נהיגה.
  • סיבוכי הריון. התקפים במהלך ההריון יכולים לסכן את האם ואת עוברה. תרופות מסוימות לאפילפסיה מגבירות סיכון למומי לידה. אישה עם אפילפסיה שרוצה להרות צריכה להתייעץ עם הרופא. רוב הנשים עם אפילפסיה יולדות תינוקות בריאים. צריך לנהל מעקב זהיר בעת ההריון ולהתאים את התרופות לפרק זמן זה. חשוב מאוד לפעול בהתאם להנחיותיו של הרופא.
  • נושאי בריאות נפשית. אנשים עם אפילפסיה מועדים יותר ללקות בבעיות פסיכולוגיות, במיוחד דיכאון וחרדה, ובמקרים קיצוניים התאבדות. זו יכולה להיות תוצאה של הקושי לחיות עם הפרעה זו או תופעת לוואי של טיפול תרופתי.

סיבוכים אחרים, מסכני חיים, של אפילפסיה שאינם שכיחים, אך יכולים לקרות:

  • מצב אפילפטי (סטאטוס אפילפטיקוס). מצב זה קורה כאשר נמצאים בהתקף מתמשך של יותר מחמש דקות, או שחווים התקפים חוזרים תכופים מבלי לשוב להכרה ביניהם. אנשים במצב אפילפטי נמצאים בסיכון מוגבר לנזק מוחי קבוע ולמוות.
  • מוות פתאומי בלתי צפוי באפילפסיה (SUDEP). אנשים שאינם מטפלים כראוי באפילפסיה שלהם נמצאים בסיכון קטן למוות פתאומי בלתי צפוי. באופן כללי, אחד מכל 1,000 חולי אפילפסיה מת כתוצאה מ- SUDEP, אך התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים עם התקפים שאינם מטופלים. הסיכון למוות פתאומי בלתי צפוי עולה אם חווים התקפים מסוג התקפי עווית ומתח שרירי תכופים, ועומד על אחד מכל 100 חולים עם סוג זה של התקפים שאינו מטופל כראוי.

בדיקות ואבחון אפילפסיה

הרופא יערוך מספר בדיקות כדי לאבחן אפילפסיה, החל מבדיקות נוירולוגיות וכלה בהדמיה בתהודה מגנטית (MRI):

  • בדיקות נוירולוגיות ובדיקות התנהגות. הרופא יבקש לבחון יכולות מוטוריות (תנועתיות), דפוסי התנהגות וכישורים שכליים כדי להעריך את מידת השפעתם של ההתקפים.
  • בדיקות דם. הרופא ייטול דגימת דם כדי לבדוק סמני דלקת, חוסר איזון של אלקטרוליטים בדם, אנמיה או סוכרת שיכולים להיות קשורים להתקפים.
  • בדיקת גלי מוח (EEG). זו הבדיקה השכיחה ביותר לאבחון אפילפסיה. בדיקה זו מתעדת את הפעילות החשמלית של המוח דרך אלקטרודות שמוצמדות באופן זמני לגולגולת. אם לוקים באפילפסיה, סביר שיהיו שינויים בתבנית הנורמאלית של גלי המוח, אפילו כשלא חווים התקף. אפשר שהרופא יבקש לערוך מעקב מצולם בזמן שינה או ערות בתקווה לתעד התקף ולדעת את סוגו. לעיתים ינסה הרופא לגרום שיופיע התקף בזמן הבדיקה על-ידי בקשה להמעיט מאוד בשינה בלילה שלפני הבדיקה.
  • טומוגרפיה ממוחשבת (CT). סריקות מוח בהדמיה ממוחשבת עושות שימוש בקרני רנטגן ובמחשב ויכולות לגלות אי-תקינות במוח שגורמת להתקפים, כמו גידולים, שטפי דם וציסטות.
  • הדמיה בתהודה מגנטית (MRI). הדמיה בטכניקה זו מספקת את אותו המידע כמו טומוגרפיה ממוחשבת, אך בפירוט רב הרבה יותר. טכניקה זו עושה שימוש בגלי רדיו ובשדה מגנטי חזק כדי לייצר הדמיות מפורטות של המוח. הדמיה בתהודה מגנטית יכולה לגלות אי-תקינות במוח שעלולה לגרום להתקפים.
  • תהודה מגנטית תפקודית (FMRI). תהודה מגנטית תפקודית מודדת שינויים בזרימת דם שמתחוללים כאשר חלקי מוח ספציפיים פועלים. רופאים עושים שימוש בבדיקה זו, בדרך כלל, לפני ניתוח כדי לזהות אתרים מדויקים של תפקודים קריטיים, כמו דיבור למשל, כך שהמנתחים יוכלו להימנע מפגיעה בהם בעת ניתוח.
  • הדמיית PET. הדמיה בטכניקה זו עושה שימוש בכמות קטנה של חומר רדיו-אקטיבי שמוזרק לווריד ומסייע להמחיש אזורים פעילים במוח ולזהות אי-תקינות במוח.
  • הדמיית SPECT. סוג זה של הדמיה משמש בעיקר במקרים בהם בדיקות כמו MRI ו- EEG לא הצביעו במדויק על האתר במוח שהוא המקור להתקפים. הדמיה זו עושה שימוש בכמות קטנה של חומר רדיו-אקטיבי שמוזרק לווריד כדי ליצור מפה מפורטת, תלת-ממדית של זרימת דם במוח בעת התקף.
  • בדיקות נוירו-פסיכולוגיות. זו קבוצה של בדיקות שכוללת מבחני מנת משכל (IQ), והערכות יכולת זיכרון ומיומנויות שפה, שמסייעים לרופא לקבוע מהיכן במוח נובעים ההתקפים. בדיקות אלו נערכות באופן שגרתי לפני ניתוחי אפילפסיה.

טיפול ותרופות של אפילפסיה

בדרך כלל, מקובל להתחיל טיפול באפילפסיה בתרופות. אם הן אינן פועלות, יומלץ לערוך ניתוח או סוג אחר של טיפול.

תרופות. רוב האנשים עם אפילפסיה יהיו חופשיים מהתקפים על-ידי שימוש בתרופה אחת נגד אפילפסיה. אנשים אחרים יוכלו, בעזרת תרופות, להפחית את תכיפות ההתקפים ואת עוצמתם. יותר ממחצית הילדים עם אפילפסיה שמטופלת בתרופות יוכלו בשלב מסוים להפסיק ליטול את התרופות ולחיות חיים נטולי התקפים. מבוגרים רבים יוכלו גם הם להפסיק את הטיפול התרופתי לאחר שנתיים או יותר ללא התקפים.

מציאת התרופה המתאימה והמינון המדויק יכולים להיות מורכבים. הרופא יציע תחילה תרופה אחת במינון נמוך יחסית, ויעלה את המינון בהדרגה עד שתושג שליטה בהתקפים.

לכל התרופות נגד התקפים יש תופעות לוואי מסוימות. תופעות הלוואי המתונות הן:

  • עייפות.
  • סחרחורת.
  • עלייה במשקל.
  • אובדן צפיפות עצם.
  • פריחות בעור.
  • אובדן קואורדינציה.
  • בעיות דיבור.

תופעות לוואי חמורות יותר, אך נדירות, כוללות:

  • דיכאון.
  • מחשבות והתנהגויות אובדניות.
  • פריחה חמורה בעור.
  • דלקת באברים שונים כמו לבלב או כבד.

כדי להשיג את השליטה הטובה ביותר בהתקפים בעזרת תרופות, צריך לעשות את הדברים הבאים:

  • ליטול את התרופות בדיוק כפי שרשם הרופא.
  • להודיע לרופא תמיד אם עברנו לגרסה גנרית (גרסת חיקוי) של התרופה שרשם, אם אנו נוטלים תרופות נוספות ללא מרשם רופא או תוספי תזונה.
  • לא להפסיק נטילת תרופה מבלי לשוחח קודם לכן עם הרופא.
  • להודיע לרופא מיד אם מבחינים בהתגברות תחושות דיכאון, מחשבות אובדניות או שינויים לא שגרתיים במצב הרוח או בהתנהגות.

לפחות מחצית מהאנשים שאובחנו עם אפילפסיה הופכים למשוחררים מהתקפים עם נטילת התרופה הראשונה שנרשמה להם. אם התרופות נגד אפילפסיה אינן מספקות תוצאות משביעות רצון, הרופא יציע ניתוח או טיפולים אחרים.

ניתוח. הניתוח השגרתי נעשה כאשר הבדיקות מראות שמקורם של ההתקפים הוא באזור קטן ומוגדר היטב במוח, שאינו מעורב בתפקודים חיוניים כמו דיבור, שפה או שמיעה. בסוג זה של ניתוחים, יסיר הרופא את האזור במוח שגורם להתקפים.

אם מקורם של ההתקפים הוא בחלק מוח שאינו ניתן להסרה, ימליץ הרופא על סוג אחר של ניתוח שבו מבצעים סדרה של חתכים במוח. מטרת החתכים היא למנוע את התפשטות ההתקפים לחלקים אחרים של המוח.

על אף שאנשים רבים עדיין נזקקים, לאחר ניתוח מוצלח, להמשיך ליטול תרופות כדי למנוע התקפים, הניתוח מאפשר ליטול פחות תרופות ולהפחית את מינונן. במספר קטן של מקרים, ניתוח אפילפסיה יכול לגרום לסיבוכים כמו שינוי קבוע של יכולות תפיסתיות.

טיפולים אחרים בעת אפילפסיה

גירוי עצב הואגוס. טיפול זה כולל אביזר לגירוי עצב הואגוס שמושתל מתחת לעור בחזה בדומה לקוצב לב. כבלים מהאביזר נכרכים סביב עצב הואגוס בצוואר. האביזר שמופעל על-ידי סוללה שולח פרצי אנרגיה חשמלית קצרים אל המוח דרך עצב הואגוס. לא ברור איך זה מונע התקפים, אך האביזר יכול להפחית התקפים ב- 20%-40%, ולהעלימם לגמרי בקרב כ- 5% מהאנשים. רוב המטופלים עדיין יזדקקו לטיפול תרופתי נגד אפילפסיה. תופעות הלוואי של האביזר לגירוי עצב הואגוס הן צרידות, כאב גרון, שיעול, קוצר נשימה, נימול וכאב שרירים.

תזונה קטוגנית. ילדים מסוימים עם אפילפסיה מסוגלים להפחית את ההתקפים על-ידי הקפדה על תזונה עשירה בשומנים ודלה בפחמימות. תזונה זו, שנקראת תזונה קטוגנית, גורמת לגוף לפרק שומנים במקום פחמימות לצרכי אנרגיה. חלק מהילדים יכולים להפסיק לצרוך תזונה קטוגנית לאחר מספר שנים ולהישאר חופשיים מהתקפים.

כדאי להתייעץ עם הרופא כאשר שוקלים מתן תזונה קטוגנית לילד. חשוב לוודא שהילד לא יסבול מתת-תזונה בעת נטילת תזונה קטוגנית. תופעות הלוואי של טיפול זה כוללות התייבשות, עצירות, גדילה איטית בגלל חוסרים תזונתיים, הצטברות של חומצת שתן בדם ואבנים בכליות. תופעות לוואי אלו אינן שכיחות אם מבצעים תזונה קטוגנית כראוי תחת פיקוח רפואי.

אורח חיים וטיפול עצמי באפילפסיה

הבנת מצבנו יכולה לסייע לנו לשלוט בו.

  • לקחת את התרופות כראוי. אל לנו לקחת על עצמנו לבצע התאמות ברמות המינון של התרופה. במקום זאת, עלינו לשוחח עם הרופא במידה ואנו חשים שיש צורך בעריכת שינוי.
  • לישון היטב. מחסור בשינה הוא גורם רב עוצמה להופעתם של התקפים. חשוב לוודא שאנו זוכים למנוחה נאותה מדי לילה.
  • לשאת צמיד אזהרה רפואית. צמיד זה יכול לסייע לצוותי רפואת חירום לדעת איך לטפל בנו היטב.
  • אורח חיים בריא. להגביל צריכה של משקאות אלכוהוליים, להימנע מעישון סיגריות וללמוד לנהל את עצמנו במצבי עקה (Stress).

התמודדות עם אפילפסיה ותמיכה

התקפים בלתי נשלטים והשפעתם על חיינו יכולים לפעמים לגרום לנו להרגיש מובסים או להוביל לדיכאון. חשוב שלא לתת לאפילפסיה להצר את צעדינו. אפשר, למרות אפילפסיה, לנהל חיים חברתיים פעילים. כדי להתמודד בהצלחה עלינו:

  • לחנך את עצמנו, את בני משפחתנו ואת חברינו בקשר לאפילפסיה, כך שכולם יבינו ויכירו את המצב.
  • לנסות להתעלם מתגובות שליליות מאנשים. חינוך עצמי בנושא אפילפסיה מלמד אותנו את העובדות כמשקל נגד לתפיסות שגויות שרווחות בציבור בקשר למחלה. קצת הומור יוכל לעזור.
  • לחיות באופן עצמאי עד כמה שאפשר. פירוש הדבר הוא להמשיך לעבוד, אם אפשר. אם אי אפשר לנהוג בגלל התקפים, לעשות שימוש בתחבורה ציבורית ולא להסתגר בבית.
  • למצוא רופא שמחבבים ושאפשר להרגיש נוח בחברתו.
  • לנסות לא להיות מודאג תמיד מפני האפשרות שיבוא התקף.

אם ההתקפים חמורים, כך שאי-אפשר לעבוד מחוץ לבית, ישנן עדיין דרכים להרגיש יצרניים ולהתחבר לאנשים. דרכים אלו כוללות:

  • לעבוד מהבית על-ידי פיתוח מיומנות מיוחדת, כמו תכנות מחשבים למשל.
  • לפתח תחביבים, ליצור קשר עם אנשים דרך רשת האינטרנט שמתעניינים באותם תחומים.
  • להתנדב. לפעמים עזרה לאחרים היא הדרך הטובה ביותר לעזור לעצמנו.

חשוב ליידע אנשים שעובדים וחיים איתם על הדרך הנכונה לנהוג בעת התקף, אם הוא מתרחש בנוכחותם. הדרך הנכונה כוללת:

  • לגלגל בעדינות את האדם על צידו.
  • לשים דבר מה רך מתחת לראשו.
  • לשחרר בגדים לוחצים בצוואר.
  • לא להכניס אצבעות או דבר מה אחר לפיו של האדם. אף אחד עוד לא בלע את לשונו בעת התקף. זה לא אפשרי מבחינה פיזית.
  • לא לנסות לרסן אדם שיש לו התקף.
  • לא לנסות להעיר אדם בעת התקף על-ידי צעקות או טלטלות.
  • אם האדם נע, להרחיק ממנו חפצים מסוכנים.
  • לחכות עם האדם עד שהצוות הרפואי מגיע.
  • להתבונן באדם מקרוב כדי שאפשר יהיה לספק פרטים על מה שקרה.
  • למדוד בשעון את משך זמן ההתקף.
  • להישאר רגוע ולהרגיע את האחרים שנמצאים בקרבת מקום.

 23.9.2013