שיתוק מוחין

שיתוק מוחין, שנקרא גם CP, הוא מונח המשמש לתיאור קבוצה של מצבים כרוניים המשפיעה על תנועת הגוף ותיאום פעולות השרירים. שיתוק מוחין נגרם בגלל נזק באזור מסוים במוח, או ביותר מאזור אחד. הנזק מתרחש, בדרך כלל, במהלך ההתפתחות העוברית, לפני הלידה, במהלכה, זמן קצר אחרי הלידה או במהלך הילדות. הפרעות אלה אינן תוצאה של בעיות בשרירים או בעצבים. התפתחות שגויה או נזק לאזורים במוח שמפקחים על התנועה פוגמים ביכולתו של המוח לשלוט כשורה בתנועה ובתנוחה. (המידע באדיבות שרי בומפלד, מומחית בליווי התפתחותי של תינוקות ובטיפול בטורטיקוליס, במפרקי ירכיים ובהיפוטוניה)

שיתוק מוחין אינו מצב שמתקדם (כלומר שהנזק למוח אינו מחמיר), אך המצבים המשניים, כמו נוקשות שרירית, יכולים להשתפר במרוצת הזמן, להחמיר או להיוותר ללא שינוי. שיתוק מוחין אינו מדבק. זו אינה מחלה ואין להתייחס אליה ככזאת. למרות שזהו מצב שאינו בר ריפוי, במובן המקובל של המילה, אימון וטיפול יכולים לסייע בשיפור התפקוד.

היסטוריה של שיתוק מוחין

בשנת 1860, מנתח אנגלי בשם ויליאם ליטל תיעד לראשונה בתיאור רפואי הפרעה שפגעה בילדים בשנות חייהם הראשונות, גרמה לנוקשות, עוויתות ופרכוסים בשרירי הרגליים ובמידה פחותה גם בשרירי הידיים. לילדים אלה היה קושי באחיזת חפצים, בזחילה ובהליכה. מצבם לא השתפר ככל שבגרו, אך לא החמיר. מצב זה נקרא במשך שנים מחלת ליטל, וידוע כיום כמצב של עוויתות בשתי הרגליים. מצב זה הוא אחד מכמה הפרעות שפוגמות בשליטה על התנועה בגלל פגיעה התפתחותית במוח, שמקובצות תחת המונח שיתוק מוחין.

מכיוון שנראה היה שילדים אלה נולדו טרם זמנם או בלידה מסובכת, ליטל טען שמצבם הוא תולדה של מחסור בחמצן בעת הלידה. ההסבר שהוצע היה שמחסור בחמצן הזיק לרקמות מוח רגישות ששולטות בתנועה. בשנת 1897 חלק עליו אבי הפסיכיאטריה זיגמונד פרויד. פרויד הבחין שלילדים שלקו בשיתוק מוחין יש, לעיתים תכופות, בעיות אחרות כמו פיגור שכלי, הפרעות בראייה והתקפים. פרויד טען שלהפרעה יש כנראה שורשים בשלב מוקדם יותר בחיים, במהלך התפתחות המוח ברחם. לידה מסובכת, במקרים מסוימים, היא כנראה רק תסמין של השפעות עמוקות יותר שפגמו בהתפתחות העובר, כך שיער פרויד.

למרות תצפיותיו של דר פרויד, האמונה שסיבוכים בלידה הם הגורמים לרוב מקרי שיתוק מוחין הייתה נפוצה בקרב רופאים, משפחות ואפילו חוקרים עד לאחרונה. בשנת 1980 ניתחו מדענים מידע רב שהצטבר ממחקר ממשלתי בארה"ב בו נבחנו יותר מ- 35,000 לידות. המדענים הופתעו לגלות שסיבוכי לידה תרמו רק לחלק קטן של מקרי שיתוק מוחין, פחות מ- 10%. ברוב המקרים לא נמצא הגורם לשיתוק מוחין בסיבות שנבחנו. ממצאי המחקר שינו באחת את ההשערות הרפואיות על הסיבות לשיתוק מוחין והמריצו את החוקרים לתור אחר גורמים אחרים.

מהן השפעות שיתוק מוחין?

שיתוק מוחין מאופיין בחוסר יכולת לשלוט באופן מלא על תפקוד תנועתי, בעיקר שליטה בשרירים ובתיאום פעולתם. בהתאם לאזורי המוח שנפגעו, אחד או יותר מן הדברים הבאים יכול לקרות:

  • התקשות שרירים או עוויתות
  • תנועה בלתי רצונית
  • הפרעה בהליכה או בניידות
  • קושי בבליעה ובעיות בדיבור

בנוסף יכולים להתרחש הדברים הבאים:

  • חישה ותפיסה בלתי תקינות
  • ראייה משובשת
  • בעיות שמיעה ודיבור
  • התקפים
  • פיגור שכלי

בעיות נוספות שעלולות להתעורר הן:

  • קושי בהזנה
  • אי-שליטה בסוגרי השתן והצואה
  • בעיות נשימה בגלל קשיי תנוחה
  • בעיות בעור בגלל פצעי לחץ
  • לקויות למידה

מהם הגורמים לשיתוק מוחין?

שיתוק מוחין הוא קבוצה של הפרעות בשליטה על תנועה שיש ביניהן דמיון, אך יש להן, קרוב לוודאי מבחר של גורמים.

שיתוק מוחין מולד, נגרם מפגיעה במוח במהלך חיי העובר ברחם. הוא קיים כבר בעת הלידה, למרות שאפשר שלא לזהותו במשך חודשים רבים. הוא אחראי ל- 70% ממקרי שיתוק מוחי בילדים. 20% נוספים של שיתוק מוחי מולד הם תוצאה של פגיעה במוח במהלך הלידה. ברוב המקרים, הגורם לשיתוק מוחי מולד אינו ידוע.

בארה"ב, כ- 10% מהילדים עם שיתוק מוחין לקו בהפרעה לאחר הלידה (בארצות בלתי מפותחות המספרים גדולים יותר). שיתוק מוחין נרכש הוא תוצאה מנזק למוח בחודשי החיים הראשונים או בשנות החיים הראשונות ויכול להופיע בעקבות זיהומים במוח, כמו דלקת קרום המוח שמקורה בחיידקים או בנגיפים, או כתוצאה מפגיעת ראש בתאונות דרכים, נפילה או אלימות כלפי הילד.

מספר רב של גורמי סיכון, אשר יכולים לפגוע במוח המתפתח, יכולים להביא לשיתוק מוחין. גורם סיכון אינו סיבה, זהו משתנה, שאם הוא קיים, הוא מגביר את הסיכוי שדבר מה יתרחש, במקרה שלנו, שיתוק מוחין. העובדה שקיים גורם סיכון, אין פירושה ששיתוק מוחין אכן יקרה, כך גם העדרו של גורם סיכון, אין פירושו ששיתוק מוחין לא יקרה. אם קיים גורם סיכון, הוא משמש כאות אזהרה להורים ולרופאים לבחון ביותר תשומת לב את התפתחותו של הילד.

גורמי סיכון לשיתוק מוחין הם:

  • לידה בטרם עת.
  • משקל נמוך בלידה.
  • חוסר יכולת של השלייה לספק לעובר המתפתח חמצן ורכיבי תזונה.
  • מחסור בגורמי גדילה במהלך החיים ברחם.
  • אי תאימות בין סוג דמו של העובר לסוג דמה של האם.
  • מחלת אדמת של האם בחודשי ההריון הראשונים, או מחלות נגיפיות אחרות.
  • זיהום של חיידקים באם, בעובר או בתינוק שתוקף באופן ישיר או עקיף את מערכת העצבים המרכזית.
  • מחסור ממושך בחמצן במהלך הלידה.
  • צהבת חמורה מיד לאחר הלידה.

מהם הסוגים השונים של שיתוק מוחין?

ישנם ארבעה סוגים עיקריים של שיתוק מוחין:

שיתוק מוחין ספסטי. בסוג זה של שיתוק מוחין, שפוגע ב- 70%-80% מהמקרים, השרירים נוקשים ומכווצים באופן תמידי. רופאים ממיינים שיתוק מוחין ספסטי בהתבססם על האבר שנפגע. למשל: דיפלגיה ספסטית – שתי הרגליים, חצי פרסיס שמאלי – צד שמאל של הגוף. השמות שניתנו מקורם בלטינית, דיפלגיה – שיתוק, פרסיס – חולשה. במקרים מסוימים שיתוק מוחי ספסטי מופיע לאחר תקופה של מתח שרירי ירוד (היפוטוניה) בתינוק הקטן.

שיתוק מוחין דיסקינטי. סוג זה של שיתוק מוחין מאופיין בתנועות איטיות בלתי נשלטות. הפרעה זו פוגעת, בדרך כלל, בידיים, ברגליים, ובזרועות, ובמקרים מסוימים בפנים ובלשון וגורמת לעוויות פנים וזליגת רוק. התנועות הבלתי נשלטות מתגברות בזמנים של עקה רגשית ונעלמות במהלך השינה. ללוקים בסוג זה של שיתוק מוחין יש לעיתים בעיות בתיאום תנועות השרירים הנדרשות לשם דיבור, מצב שנקרא דיסארתריה. אחוז הלוקים בסוג זה של שיתוק מוחין עומד על 10%-20%.

שיתוק מוחין אטקסי. סוג נדיר זה של שיתוק מוחין פוגע בתחושת שיווי משקל ובתפיסת העומק. אנשים הלוקים בסוג זה הם, לעיתים קרובות, בעלי קואורדינציה ירודה, הולכים בחוסר יציבות בהילוך רחב בסיס, מניחים את רגליהם בפיסוק רחב וחווים קושי בעת ביצוע תנועות מהירות או מדויקות, כמו כתיבה או רכיסת כפתורי חולצה. הם אף יכולים ללקות ברעידה מוכוונת. רעידה מוכוונת היא סוג של רעידה שמתחילה בתנועה רצונית, כמו הושטת יד אל עבר ספר. התנועה הרצונית גורמת לרעידה שמשפיעה על חלק הגוף שנמצא בשימוש ומחמירה ככל שמתקרבים לחפץ הרצוי. אחוז הלוקים בסוג זה של שיתוק מוחין עומד על 5%-10%.

שיתוק מוחין מעורב. לא יוצא דופן לזהות בקרב הלוקים בשיתוק מוחין תסמינים מיותר מסוג אחד משלושת סוגי שיתוק מוחין. השילוב השכיח ביותר הוא בין התנועות הספסטיות לבין התנועות הדיסקינטיות. אך קיימים גם שילובים אחרים.

מהם הסימנים המקדימים של שיתוק מוחין?

סימנים מקדימים של שיתוק מוחין מופיעים, בדרך כלל, לפני גיל 18 חודשים, וההורים הם, לעתים תכופות, הראשונים שחושדים שתינוקם אינו מפתח מיומנויות תנועה תקינות. תינוקות שלקו בשיתוק מוחין אטיים, בדרך כלל, בהגעה אל אבני דרך התפתחותיות, כגון למידה איך להתהפך, לשבת, לזחול, לחייך או ללכת. מצב זה נקרא לעתים עיכוב התפתחותי.

חלק מן הילדים הוא בעל מתח שרירי לא תקין. מתח שרירי ירוד נקרא היפוטוניה, התינוק נראה לעתים שליו ורגוע ואפילו רפה. מתח שרירי מוגבר נקרא היפרטוניה, התינוק נראה נוקשה ותפוס. במקרים מסוימים התינוק חווה תקופה מוקדמת של היפוטוניה שמתפתחת תוך 2-3 חודשים להיפרטוניה. תינוקות פגועים הם בעלי תנוחה בלתי תקינה או העדפה של צד אחד בגופם.

הורים שמודאגים לגבי התפתחות תינוקם מסיבה כלשהי, רצוי שיפנו לרופא שהוא מיומן להבחין בין שינוי תקין בהתפתחותו של התינוק לבין הפרעה התפתחותית.

איך מאבחנים שיתוק מוחין?

רופאים מאבחנים שיתוק מוחין על-ידי בדיקת מיומנויות תנועתיות של התינוק ובחינה מדוקדקת של העבר הרפואי של האם ותינוקה. בנוסף לבדיקתם של תסמינים, כפי שתיארנו, של התפתחות אטית, מתח שרירי בלתי תקין ותנוחה לא שגרתית, יבחן הרופא את הרפלקסים של התינוק ואת העדפת יד שלו.

רפלקסים הם תנועות שהגוף עושה באופן אוטומטי בתגובה לגירוי מסוים. לדוגמה  אם התינוק מוחזק על גבו ומוטה כך שרגליו נמצאות מעל לראשו, יפרוש התינוק, באופן אוטומטי  את ידיו בצורה שנקראת רפלקס מורו, שנראה כמו חיבוק. תינוקות, באופן תקין, מאבדים רפלקס זה בהגיעם לגיל 6 חודשים, אך תינוקות שלקו בשיתוק מוחין משמרים אותו לתקופות ארוכות. זהו רק אחד מכמה רפלקסים שהרופא יבחן.

הרופא אף יבחן העדפת יד, אותה נטייה להשתמש יותר ביד ימין או ביד שמאל. כאשר הרופא אוחז בחפץ מול התינוק ולצידו, תינוק עם העדפת יד ישתמש ביד המועדפת כדי להגיע אל החפץ, אפילו אם החפץ נמצא קרוב מאוד ליד הנגדית. ב- 12 חודשי חייהם הראשונים, תינוקות אינם מראים, בדרך כלל, העדפת יד. אך תינוקות שלקו בשיתוק מוחין מהסוג של נוקשות בצד אחד של הגוף, יכולים לפתח העדפת יד הרבה יותר מוקדם, מכיוון שהיד בצד הלא פגוע של הגוף חזקה יותר ושימושית יותר.

הצעד הבא באבחון שיתוק מוחין הוא לשלול קיומן של הפרעות אחרות שיכולות לגרום לבעיות תנועה. הדבר החשוב ביותר הוא שהרופא חייב לוודא שמצבו של התינוק אינו מחמיר. על אף שהתסמינים יכולים להשתנות ברבות הזמן, שיתוק מוחין בהגדרתו אינו מצב שמתקדם. אם התינוק ממשיך לאבד מיומנויות תנועה נוספות, הבעיה, קרוב לוודאי  צצה ממקום אחר, כולל מחלות גנטיות, מחלות שרירים, הפרעות בחילוף חומרים או גידולים במערכת העצבים. עברו הרפואי של הילד, בדיקות אבחון מיוחדות, ובמקרים מסוימים, בדיקות חוזרות ונשנות יסייעו לאושש שהפרעות אחרות אינן הסיבה.

הרופא יזמין בדיקות מיוחדות כדי ללמוד יותר על הסיבה האפשרית לשיתוק מוחין. דוגמה לבדיקה כזו היא הדמיה ממוחשבת (CT). זוהי טכניקת הדמיה מתוחכמת המשתמשת בקרני רנטגן ובמחשב כדי ליצור תמונה אנטומית של רקמות המוח ומבנהו. הדמיה ממוחשבת יכולה לגלות אזורים במוח שהם בתת-התפתחות, ציסטות (שקיקים שמלאים בנוזל) במוח או בעיות פיזיות אחרות. בעזרת המידע שמתקבל מהדמיות ממוחשבות מצויד הרופא טוב יותר ביכולת לחזות את מצבו של הילד לטווח ארוך.

סריקה בתהודה מגנטית (MRI) היא טכניקת הדמיה שצוברת שימוש הולך וגובר בזיהוי הפרעות במוח. בטכניקה זו משתמשים בשדה מגנטי וגלי רדיו במקום בקרני רנטגן. טכניקה זו מספקת תמונות טובות יותר של מבנים או אזורים לא תקינים שנמצאים בסמוך לגולגולת.

בדיקה שלישית שיכולה לחשוף בעיות ברקמות המוח היא אולטרה-סאונד. בטכניקה זו נשלחים גלי קול אל המוח ובתבניות ההדים שחוזרים יוצרים תמונה. טכניקה זו משמשת לבדיקת תינוקות שהמרפסים בגולגולתם טרם נסגרו.

האם ניתן למנוע שיתוק מוחין?

הסברה המקובלת כיום היא שכן, דרכי מניעה הולכות ומצטברות בימינו. נשים הרות נבדקות באופן שגרתי בנושא ה- RH (חלק מבדיקת סוג הדם), אם מתגלה באישה RH שלילי, ניתן לחסן אותה תוך 72 שעות לאחר הלידה (או הפסקת הריון), ובכך למנוע השלכות שליליות של חוסר התאמה בין סוג דמו של הילוד לבין סוג דמה של האם בהריון הבא. אם האישה לא חוסנה, ניתן למנוע את ההשלכות השליליות על-ידי החלפת דמו של הילוד. אם הילוד לקה בצהבת אפשר לטפל בו בפוטו-תרפיה (טיפול באור). חיסון נגד אדמת לכל הנשים שמתעתדות להרות הוא אמצעי מניעה חיוני. דרכי מניעה נוספות מכוונות לצמצום לידה בטרם עת, בהפחתת חשיפת נשים הרות לנגיפים ולזיהומים אחרים, זיהוי וטיפול בזיהומי חיידקים בתעלת ההולדה ובדרכי השתן, הימנעות מחשיפה בלתי הכרחית לקרני רנטגן ותרופות ופיקוח על סוכרת, אנמיה וחסרים תזונתיים. חשיבות רבה נודעת לשמירה על אורח חיים בריא לפני ההתעברות, טיפול קדם הריון הולם והגנה על תינוקות מפני תאונות ופציעות.

האם ניתן לטפל בשיתוק מוחין?

ניהול היא מילה טובה יותר מטיפול. ניהול נכון מורכב מסיוע לילד להשיג את מרב הפוטנציאל לגדול ולהתפתח. צריך להתחיל בכך מוקדם ככל האפשר, עם אבחונו של הילד הרך כלוקה בהפרעה התפתחותית במוח. תוכנית הניהול יכולה להתחיל ללא דחוי בעזרתם של רופאים, מטפלים, מחנכים, אחיות, עובדים סוציאליים ובעלי מקצוע אחרים שיעזרו למשפחה ולילדה. תרופות מסוימות, ניתוח ומחוכים יכולים לשמש לשיפור התיאום בין העצבים לשרירים ולמנוע או למזער את קשיי התפקוד.

כשהילד מתבגר, הוא עשוי להזדקק לשירותים תומכים כמו סיוע אישי, טיפול מתמשך, אימון בחינוך ובדיבור, הדרכה בניהול חיים עצמאיים, ייעוץ, הסעות, תוכניות לשעות הפנאי, אפשרויות עבודה וכל הנדרש להתפתח כבוגר. אנשים עם שיתוק מוחין יכולים ללכת לבית הספר, לעבוד, להינשא, להקים משפחה ולחיות בבתיהם. רוב הלוקים בשיתוק מוחין זקוקים רק להזדמנות להפגין עצמאות ולקבלה מלאה של החברה סביבם.